"אין מיתה בצבור": כלל ישראל קיים לעולם - מסכת הוריות ו, א
מאת: נתן קוטלר
צבור לא מת
בספר עזרא נאמר שעולי בבל הביאו קרבנות לכפר "עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (ח, לה). בפסוק נאמר שהקריבו "הַכֹּל עוֹלָה לַה'", אך קשה כי נאמר שהביאו גם קרבנות חטאת, "אפשר שחטאת עולה?"
הגמרא אומרת "אלא הכל כעולה, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת לא נאכלת" ומדוע? "דתניא, רבי יהודה אומר: על עבודת כוכבים הביאום, ואמר רב יהודה אמר שמואל: על עבודת כוכבים שעשו בימי צדקיהו".
הגמרא מקשה: "והא מייתי להו הנהו דחטאו!" והרי אלו שחטאו בע"ז בימי צדקיהו כבר מתו ולכן כיצד עולי בבל הביאו עליהם קרבנות? והרי לא מקריבים חטאת שמתה בעליה (מעילה י, ב; תמורה טו, ב).
התירוץ הוא נפלא: "אמר רב פפא: כי גמירי חטאת שמתו בעליה במיתה - הני מילי ביחיד, אבל לא בצבור, לפי שאין מיתה בצבור" (כך נפסק ברמב"ם הל' פסולי המוקדשין ד, א-ב).
יש להבין מהו ההבדל העקרוני בין יחיד לבין ציבור? האם מדובר רק על הבדל כמותי או שמדובר במהות אחרת?
'צבור', מציאות חדשה
ר' משה פיינשטיין התייחס לשני צדדי הספק: "והנכון לע"ד דיש להסתפק בשם צבור אם הוא קבוץ יחידים כל אישים הפרטים, או דהכלל ביחד הוא דבר אחד שאינו מתחלק וזהו שם צבור. ונוגע זה לחיובי הצבור דלצד הראשון הוא חיוב על כל יחיד ויחיד מהיחידים הנמצאים שיביאו ביחד מממון שנשתתפו בהשקלים קרבנות המוספין. ולצד השני אין כלל חיוב על אישים הפרטים אלא הוא חיוב על הכלל" (שו"ת אגרות משה קדשים וטהרות ח"א סי' כד מודפס בסוף או"ח א' עמ' שצז-שצח).
לפי שיטת רב פפא אין שייך מיתה בצבור, כי כלל ישראל קיים לעולם. ביחיד אנו אומרים את הדין שלא מקריבים חטאת שמתה בעליה, כי למתים לא שייך כפרה בקרבנות "שהקרבנות עיקר כפרתם בתשובה ווידוי" (מאירי הוריות ו, א).
אך בצבור אפשר להקריב אפילו שהחוטאים מתו. "אין שייך מיתה בצבור דהא כלל ישראל קיים לעולם כדאמר לפי שאין מיתה בצבור...ואף שהמתים אין שייך להם כפרה בקרבנות, דהא אין הכפרה על האנשים הפרטיים שמתים רק על כלל הצבור שלא מת לעולם ואחר שנתכפר הצבור ונסתלק החטא נתכפרו ממילא גם אלו שמתו ושייך להם ממילא כפרה בקרבן זה אף שמתו דהא כבר ליכא החטא" (אגרות משה שם).
לפי ה'אגרות משה' ישנן מספר סיבות שהצבור יכולים להביא קרבן אע"פ שהחוטאים מתו:
א) השפעת היחיד על הצבור - היחיד הוא כאבר מהכלל ולכן כאשר הוא חוטא, יש פגם בצבור. ולכן אפילו אם הוא מת, עדיין הפגם קיים כי צבור לא מת ולכן הצבור יכול להביא קרבן כדי לסלק את הפגם מהצבור (אגרות משה שם).
ב) ציבור לא מת - ביחיד שמת לא שייך כפרה בקרבנות, אך ציבור לא מת לעולם ולכן שייך כפרה בקרבנות כדי לסלק את החטא (שם).
ג) שרשרת הדורות - כל הדורות שמתו נחשבים כאיש אחד ולכן יש אחריות על הצבור לכפר על חטאי הדורות הקודמים. ולכן יכולים להביא קרבן אפילו שהחוטאים עצמם מתו (שם).
"כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ"
הרבי מלובביץ'[1] מתייחס לסוגייתנו וכותב: "ציבור – הוא לא רק קיבוץ של כו"כ פרטים יחדיו, אלא שע"י קיבוץ הפרטים נעשית מציאות חדשה שלמעלה מהפרטים, היינו, לא רק כלל של הפרטים, אלא כלל שלמעלה מהפרטים, שלכן נשאר בקיומו גם אחרי שבטלה מציאות הפרטים".
שואל הרבי מלובביץ': "וצריך להבין: כיון שמציאות חדשה זו נעשית ע"י קיבוץ הפרטים – כיצד ניתוסף ונתחדש בה ענין שלמעלה ממציאות הפרטים, עד כדי כך, שגם לאחרי שבטלה מציאות הפרטים שמהם מורכב הציבור (שכבר מתו היחידים), קיימת מציאות הציבור (אין מיתה בציבור)?!"
הרבי מלובביץ' מברר את עומק הרעיון שאין מיתה בצבור: "והביאור בזה: מציאותם של בנ"י היא – "חֵלֶק ה' עַמּוֹ" (דברים לב, ח), 'חֵלֶק' מהעצם דלמעלה – "הוי' אחד", שאינו מורכב מפרטים ח"ו. וכיון שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו, נמצא, שגם כאשר בנ"י נמצאים למטה במציאות וציור מוגבל של פרטים, יש בכל אחד ה"עצם" שבו, שזוהי מציאותו האמיתית...
וזהו גם הטעם שאין מיתה בציבור – כי, ענין המיתה שייך רק ביחס להמציאות והציור המוגבל שבזה חלוקים היחידים זה מזה, אבל המציאות האמיתית שלהם (שמתגלית ובאה מהכח אל הפועל על ידי קיבוץ הפרטים למציאות של ציבור), "חֵלֶק ה' עַמּוֹ" – הוא ענין נצחי".
בפרשת האזינו "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ח - ט). אמנם האנושות נחלקה לעמים, אך המציאות של עם ישראל אינה דומה למציאות של שאר העמים. המציאות של עם ישראל היא נצחית משום שאנו "חֵלֶק ה'":
"נֵצַח יִשְׂרָאֵל" לעומת "הָעֹבְרִים"
הלכך כלל זה "שאין מיתה בצבור" נאמר דווקא לגבי עם ישראל "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שמואל א' טו, כט). אולם שאר העמים עוברים מן העולם כפי שדרש רבי שמואל בר נחמן על הפסוק "וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'" (תהלים קכט, ח): "ולא אמרו העוברים אלו עובדי כוכבים שעוברין מן העולם" (ירושלמי שביעית ה, ד)[2].
לכן חז"ל אומרים שעובדי כוכבים אין נקראים "קהל" (נזיר סא, ב), כי כל אחד נשאר יחיד לעצמו[3]. אמנם אצל אומות העולם יש מציאות של עמים, אך היא מציאות מוגבלת ולא נצחית. ולכן גם המציאות של "עם" אצל הגויים יכולה להתבטל, כפי שמצינו שכבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות (ברכות כח, א). ולכן העמים שפעלו בעבר במרחב, כמו המצרים, האדומים, עמון ומואב נעלמו ואינם קיימים עוד (יש לעובדה זו נפקא מינות הלכתיות – ראה: רמב"ם הל' איסורי ביאה יב, כה).
[1] תורת מנחם ע"ב (תשל"ג ח"ג) עמ' 318. [2] ראה: שיחות הרצי"ה על התורה, תצוה, סדרה ב - תשל"ה 5. צבור. [3] תורת מנחם התוועדויות ע"א (תשל"ג ח"ב) עמ' 302. וראה תורת מנחם ע"ב (שם) עמ' 318.