מאת: נתן קוטלר

השאלות 

בסוגייתנו מובאת משנה ממסכת יומא (כח, א): "תנן התם, אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה, אם הגיע - הרואה אומר: ברקאי; מתתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח, עד שבחברון? והוא אומר: הן. ולמה הוצרכו לכך? שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר מזרח, שחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה". 

יש לשאול מספר שאלות: 

א. האם שאלו "האיר פני כל המזרח עד שבחברון" דווקא ביום הכיפורים או בכל יום?

ב. מדוע הזכירו דווקא את חברון? מה עניין חברון לקרבן התמיד? 

ג. לכאורה אם מדובר בנקודת ציון גיאוגרפית, היו צריכים לומר "עד חברון", מדוע אמרו "עד שבחברון"? 

בכל יום הזכירו את חברון 

רש"י ותוספות פירשו שמדובר ביום הכיפורים: "ובתלמוד ירושלמי נמצא שלפיכך היה אומר עד שבחברון ביום הכפורים כדי להזכיר ישיני חברון" (מנחות ק, א ד"ה מתתיא בן שמואל). 

אך הרש"ש (מנחות שם) כתב שלא ייתכן שמדובר דווקא ביום הכיפורים, אלא בכל השנה וכך משמע מהנאמר בירושלמי וכן ממסכת תמיד (ל, א): "ותימה דהרי בכל השנה ג"כ היה אומר עד שבחברון כדאיתא בתמיד פ"ג מ"ב. ובירושלמי ראיתי וליתא שם מלת ביוה"כ. ובודאי ט"ס הוא ברש"י ותוס'". וכן כתב השפת אמת שם). 

נראה שגם אם נאמר שאין טעות סופר ברש"י ובתוספות, אין הם חולקים שגם הזכירו את חברון בכל יום, שהרי הם פירשו זאת בהקשר של יום הכיפורים. כעת נעבור לשאלה מדוע הזכירו דווקא את חברון? 

"להזכיר זכות אבות" 

בתלמוד הירושלמי נאמר "ולמה עד שהוא בחברון והוא אומר הין בא להזכיר זכות אבות" (ירושלמי יומא ג, א). ורש"י פירש במנחות: "כדי להזכיר ישיני חברון". 

הרמב"ם כתב בפיהמ"ש בתמיד (ג, ב): "ואומרים לו עד חברון כדי להתברך בזכרון חברון בגלל המכובדים השוכבים שם על כולם השלום, וכך אמרו כדי להזכיר זכות ישני חברון". ועל פי זה ניתן להשיב על השאלה השלישית: הם לא אמרו "עד חברון" כי המטרה לא היתה הזכרת ציון גיאוגרפי, אלא להזכיר את האבות הנמצאים בחברון ולכן דייקו בלשונם ואמרו "עד שבחברון". 

כעת צריך להבין מדוע היו צריכים להזכיר בבית המקדש שבירושלים את האבות שבחברון בכל יום? 

"והלך ונשתטח על קברי אבות" 

במסכת סוטה (לד, ב) נאמר: "ויעלו בנגב ויבא עד חברון - ויבאו מבעי ליה! אמר רבא: מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". 

הרב משה צבי נריה מסביר שכלב הלך לחברון כדי לשאוב השראה מדמותם של האבות: 

"כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות. "באתרא דאבהן תמן - שכינתא תמן" [תרגום: במקום שהאבות שם - שכינה שם]. בואו של כלב בן יפונה לחברון, הליכתו-עלייתו המיוחדת של כלב למערת המכפלה, להשתטח על קברי אבות...מטרה קדושה היתה לה - לנטיית קו והתוויית דרך, על פי מעשי אבות שנועדו מתחילתם להיות סימן לבנים, להזכיר זכותם ולחדש בריתם, להתקשר עם רוחם ונשמתם, עם אמונתם ובטחונם, רצון פנימי למגע מרענן עם עוז אמונתם של איתני עולם, לשאוב שאיבה עמוקה ממעין תוכן חייהם הלא-אכזב" (נר למאור מהד' תשע"ב עמ' 341). 

על פי דברי הרב נריה, נראה שהזכירו בבית המקדש שבירושלים את האבות שבחברון בכל יום, כדי לשאוב השראה תמידית מדמותם של האבות. 

המלכות בירושלים חייבת להיות מחוברת לאבות שבחברון 

בספר שמואל ב' נאמר: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה...וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד אִישׁ וּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן. וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל". 

מדוע דוד היה צריך לייסד את המלוכה בחברון? 

הרב נריה כתב על כלב בן יפונה: "ש"היתה רוח אחרת עמו" - סוד כמוס היה בלבו: סוד מלכות ישראל. כי אכן: הקשר העמוק לאבות האומה, הוא הקובע את אופיה המיוחד של מלכות ישראל בכל אורחות משפטיה ויחס ההנהגה לאזרחיה. מלכות לא יכולה לנהוג רק לפי משפטי התורה שנמסרו לבתי הדין היא נזקקת להוראות שעה לפי הצרכים הדחופים של המקום והזמן שחיי הרבים תלויים בהם. הם הם משפטי המלוכה, חוקי שעת חירום. 

הואיל ומשפטי המלוכה משוחררים מכבלי הראיות וההוכחות, יש סכנה שחופש הפעולה שבהם ינוצל יתר על המידה עד לאיבוד כל איזון וריסון. לכן חייבים לעשות מאמץ שמשפטי המלוכה לא יתרחקו מיסודות המשפט הקבועים, שהרשויות הממלכתיות לא יתרחקו מן המטרה. 

גם בשעה שהם אוחזים ביד המשפט, ברוח הגבורה של מידת הדין יהיו חדורים ברוח החסד. חסדי אבות שמגמתם תפארת - להביא תפארת לבנים. לידי מידה זו מגיעה מלכות ישראל על ידי קשר לאבות, לרוחם ולהדרכתם הכללית. אופי האבות ודרכם משמשים בסיס למעשים החורגים מן המהלך המשפטי" (נר למאור שם). 

מאחר שישנה סכנה שסמכויות המלך יצאו משליטה או ינוצלו לרעה, לכן דוד המלך היה צריך לייסד את המלוכה בפועל דווקא בחברון כדי שהיא תהיה ספוגה בחסד של האבות ואז יהיה איזון בין משפטי המלוכה לבין חסדי האבות.  

מצינו שמלכי בית דוד על פי רוב נהגו לפי התורה ולא ניצלו את כוחם לרעה, אולם אצל מלכי ישראל מצינו להפך. ולכן במשנה בסנהדרין (יח, א) נאמר: "המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו".

אך בגמרא (יט, א) נאמר: "אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד - דן ודנין אותן, דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט". 

נראה לחדש שאחת הסיבות לפער הגדול בהתנהלות בין מלכי בית דוד למלכי ישראל, היא שמלכי בית דוד היו מחוברים לחברון, בכל יום האור מחברון הגיע לירושלים ולכן התנהלותם היתה ספוגה בחסדי האבות. אולם לצערנו מלכי ישראל היו מנותקים מחברון ולכן הנתק הזה מהאבות השפיע עליהם לרעה. 

ככל שמחוברים יותר לחברון, ורואים לנגד עינינו את אור פני כל המזרח, עד האבות הקדושים שבחברון, כך מתמלאים יותר בחסד ובאהבת ישראל.