במסכת בכורות מופיעה סידרה של ויכוחים בין התנא רבי יהושע בן חנניה לבין זקני אתונה. הויכוחים הם בשאלות עמוקות כמו גלות וגאולה, בחירת עם ישראל, רוח וחומר ועוד.
באחד הויכוחים, זקני אתונה מביאים לפני רבי יהושע שתי ביצים ושואלים אותו איזו ביצה מגיעה מתרנגולת שחורה ואיזו מתרנגולת לבנה?
רבי יהושע מביא לפניהם גם הוא שתי גבינות ושואל אותם איזו גבינה מעז שחורה ואיזו מעז לבנה?
מה המשמעות של שאלת זקני אתונה? ומה הביצים מסמלות? ומה משמעות שאלתו של רבי יהושע? ומה הגבינות מסמלות?
חז"ל מלמדים אותנו שתרנגולת דוגרת על ביצתה עשרים ואחד יום עד שבוקע אפרוח (בכורות ח, א; לפי הפירוש השני של רבינו גרשום). ובכן, זקני אתונה ניסו לרמוז לרבי יהושע משהו לגבי המספר עשרים ואחד. השאלה היא מה המסר? היכן עוד מצינו מספר זה?
המהרש"א מלמדנו שישנן שתי תקופות מקבילות במעגל השנה היהודי: ישנם עשרים ואחד ימי בין המיצרים מצום י"ז בתמוז עד ט' באב. וכן ישנם עשרים ואחד ימים מראש השנה ועד להושענא רבה. מה משמעות הקבלה זו?
זקני אתונה שחיו במרחב הפילוסופי של דטרמיניזם וטרגדיות היווניות, ניסו לטעון שמשבר הינו טרגדיה בלתי נמנעת, וממילא ישנה כמות זהה של עשרים ואחד ימי אבל וכמות זהה של עשרים ואחד ימי שמחה. מדובר במעגל חוזר של אבל ושמחה ושוב פעם אבל ושמחה. איזו תקוה יש לעם שימי האבל שלו זהים לימי השמחה שלו?
וכך מסביר המהרש"א: כשם שאין הבדל בין ביצה שמגיעה מתרנגולת שחורה לבין ביצה שמגיעה מתרנגולת לבנה "כן אין לכם היכר כי מקרה אחד יקרה את כולן, שהפורעניות והטובות שוים בימים בשיעור אחד, זה כזה כ"א [21] יום הן ואין כאן מקום תקוה לכם".
לעומתם, רבי יהושע בן חנניה מציג לפניהם השקפת עולם של תיקון. המהרש"א מסביר ששני העיזים (שמהם יצרו את שתי הגבינות), מסמלים את שני השעירים שהביאו ישראל ביום הכיפורים. העז הלבנה היא השעיר שהיה לה' ואילו העז השחורה היא השעיר שהיה לעזאזל. איזה שעיר הועיל לכפרת עם ישראל?
התשובה היא ששניהם, כל אחד בדרכו כיפר לעם ישראל. לכן רבי יהושע הביא לפניהם שתי גבינות, אחת מהעז השחורה ואחת מהעז הלבנה, להראות שאי אפשר להבדיל ביניהם – שתי הגבינות לבנות. אפילו השעיר לעזאזל הלבין את עוונות ישראל ולכן כאשר מתבוננים על התולדה מהעז השחורה, היינו חושבים שגם היא תהיה שחורה, אך באמת היא לבנה.
המהרש"א מסביר "והגבינה שהיא התולדה מהן שניהן לבנים שגם השעיר לעזאזל היה מלבין עונותיהם של ישראל שנאמר ונשא השעיר וגו' וכמ"ש שהיו קושרין בההוא שעיר המשתלח חוט של זהורית וכיון שהגיע למדבר היה מלבין". ובכך השיב רבי יהושע לזקני אתונה. כשם שאי אפשר להבדיל בין הביצה מהתרנגולת השחורה ובין הביצה מהתרנגולת הלבנה, כך אי אפשר להבדיל בין הגבינה מהעז השחורה ובין הגבינה מהעז הלבנה.
זקני אתונה טענו שהגורל של עם ישראל הוא טרגי, כי אין הבדל בין ימי האבל וימי השמחה. אך רבי יהושע לימד אותם נקודת מבט אחרת כלפי המציאות שאפילו המשבר מביא לתיקון. ולכן רמז להם על שני השעירים, שאפילו השעיר לעזאזל מביא לכפרה ולתיקון.
ואם כן ימי האבל והמשבר שבמעגל השנה היהודי באמת מביאים לתיקון. בניגוד גמור להשקפת העולם של זקני אתונה של דטרמניזם וטרגדיה שאין תכלית ליסורים, ההשקפת העולם של רבי יהושע היא שתכלית היסורים היא כפרה ותיקון. ולכן יוצא שכשם שעשרים ואחד ימי התשובה והשמחה של תקופת חגי תשרי מכפרים ומלבינים עוונות עם ישראל, כך גם עשרים ואחד ימי האבל של ימי בין המצרים מכפרים ומלבינים עוונות עם ישראל.
וכך מסביר המהרש"א "וכן הוא הענין בב' זוגיתא שהיו שניהם תולדותם לכ"א יום ותולדות שניהם היו ביצים לבנים כי הנה שני שיעורים כ"א יום ג"כ תולדותיהן שוין בליבון כי כמו שהכ"א יום שמר"ה עד הושענא רבה תולדות ליבון עון וכפרה עליהם כן גם ימי כ"א יום פורעניות מי"ז בתמוז עד ט' באב היה תולדות ליבון עונות כי הצרות ויסורין מכפרין כמ"ש הגלות מכפר".
משבר ולידה
בקינות לתשעה באב אנו אומרים "אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה". מדוע מקשרים בין החורבן והגלות לבין חבלי הלידה?
ה'קדושת לוי' מסביר: "כי האשה בשעה שכורעת לילד יש לה צער, אבל באמת אחר כך כשתלד יהיה לה שמחה גדולה. וכן כל העומדים שם אפילו בשעת צערה יש להם שמחה, כי הם יודעים שבוודאי תלד בן או בת וזה באמת הוא שמחה. וגם לה באמת יהיה אחר כך שמחה כשתלד, רק שבשעת מעשה יש לה צער. כן באמת ציון, אפילו שעכשיו יש לה צער מחורבנה, הוא רק כמו 'אשה בציריה', אבל באמת הקדוש ברוך הוא יש לו שמחה מזה, כי הוא יודע שהצער הוא רק לשעה, אבל אחרי זה יבנה הקדוש ברוך הוא ביתר שאת ויתר עוז" (קדושת לוי דברים מגילת איכה ותשעה באב).
אם כן, קיימת תנועת נפש מורכבת ביחס לחורבן. מצד אחד צריך להתאבל על החורבן ולהרגיש את הקושי והצער.
אך מצד שני צריך לדעת שהחורבן הוא חבלי הלידה של בית המקדש השלישי ושל הגאולה העתידית. צריך לזכור שכל זאת בעיניים האנושיות שלנו, אך לעתיד לבוא נבין למפרע כיצד כל הצרות סללו את הדרך לגאולה.
על המילים בתפילה "אפס בלתך גואלינו לימות המשיח" (נוסח ברכת 'יוצר אור' של שבת), אומר ה'קדושת לוי':
"כלומר כשיבוא משיח צדקינו במהרה בימינו, אז יתגלה שכל המאורעות שהיו בגלות לנו, היה הכל הכנה לגאולה, כי עתה בגלות אינו נראה, אבל בזמן גאולה יתגלה זאת שהכל היה הכנה לגאולה. וזהו 'אפס בלתך', כלומר היום אינו יודע זאת כי אם הבורא ברוך הוא, שהכל הוא הכנה לגאולה, וזהו 'אפס בלתך גואלינו לימות המשיח'" (קדושת לוי שם).
בזכריה נאמר "וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (ח, יח-יט). לעתיד לבוא הצומות על החורבן ייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, כי נוכל להשקיף אחורה ולהבין כיצד הגלות הביאה לגאולה וכיצד מתוך המשבר נולד התיקון.
