בסוגייתנו נאמר שהמסמן באדום אילן שמשיר פירותיו, אין בו משום דרכי האמורי. ומדוע? "כי היכי דליחזיוה אינשי וליבעי רחמי עילויה [=כדי שבני אדם יראו עץ זה ויבקשו עליו רחמים שלא ישיר את פירותיו]".
הגמרא מביאה מקורות לכך: "כדתניא: וטמא טמא יקרא - צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים, וכן מי שאירע בו דבר - צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים, אמר רבינא: כמאן תלינן כובסא בדיקלא, כמאן - כי האי תנא".
הרב חיים פרידלנדר שואל מדוע חז"ל למדו את סימון האילן מקריאתו של המצורע? כיצד ניתן להשוות בין הצער הקטן של בעל האילן שמשיר פירותיו לבין הצער הנורא של המצורע?
האם יש רף מינימום לנושא בעול עם חבירו?
הרב פרידלנדר מסיק מכאן נקודה מעוררת חשיבה: "חז"ל לימדונו בזה את גודל מעלת נושא בעול עם חברו, אין נפק"מ איזה צער יש לחברו האם צער גופו כטומאת צרעת או שצער על רכושו, בכל מקרה מדובר בחברו הסובל, ולא משנה מה גודל הצער והסבל, ואפילו צער על אילן אחד מתוך פרדס שלם מחייב לעורר ולבקש עליו רחמים" (שפתי חיים: מידות ועבודת ה' ח"א עמ' שצו-שצז).
הרב פרידלנדר נוגע בשאלה 'האם יש רף מינימום לנושא בעול עם חבירו?' ומכריע שנושא בעול עם חבירו רגיש לכל צער של חבירו גדול וקטן כאחד. לא יאמר אדם "הריני שומר את הנשיאה בעול עם חברי לדברים הגדולים והנוראים, אך לדברים הקטנים איני צריך להגיש דבר".
חז"ל מדריכים אותנו שאם אדם מרגיש צורך לעורר את רחמי הצבור, כנראה שהוא זקוק לכך ולכן אין להיות שיפוטי כלפיו ולא לנסות לבחון אם רמת צערו מצדיקה התייחסות. צריך להיות רגישים כלפיו גם על הדברים שבעינינו נראים קטנים. במקרה של האילן שמשיר פירותיו, ייתכן שבעל האילן חושש שהבעיה תתפשט בשאר אילנותיו ואז יישבר מטה לחמו.
יש לזכור שנקודת ההתבוננות שלנו היא מבחוץ ולכן אסור לנו להיות שיפוטיים ולקבוע מה "נכון" ו"ראוי" להצטער עליו ומה לא עומד ברף המוצדק.
נראה שבהשוואה בין המקרים, חז"ל לא התמקדו במי ששרוי בצער, אלא במי שמשתתף בצער, כלומר בנו. בשני המקרים מדובר בתגובה של בני האדם מסביב. במקרה של האילן, העוברים והשבים נושאים בעול עם בעל הפרדס. ובמקרה של המצורע, מי ששומע את קריאתו "טמא טמא" מבקש עליו רחמים.
ולכן, ייתכן שדווקא המקרים שנראים בעינינו כפעוטים כמו צער בעל האילן – הם נקודת המבחן האם אנו באמת נושאים בעול עם הזולת או שמעמידים תנאים ומגבלות לכך?
קל להזדהות עם המצורע שצריך להתרחק מביתו ומקהילתו ולשבת בדד מחוץ למחנה בסבל הגוף והנפש. כל אחד יכול לשאת בעול בדברים הגדולים ולהיענות לקריאות נרגשות לעזרה. אך האם אנחנו גם יודעים לשאת בעול בדברים שנראים בעינינו קטנים וזניחים כמו הצער של בעל האילן?
