מאת: נתן קוטלר
השאלות
במשנתנו מתואר כיצד היו עושים בקצירת העומר "המולה גדולה" (כלשון רש"י). "כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול...שלש פעמים על כל דבר ודבר, והן אומרים לו: הין הין הין. כל כך למה (לי)? מפני הבייתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב".
א. יש לברר מפני מה הבייתוסים התנגדו כל כך להבנה ש"ממחרת השבת" היא למחרת הפסח?
ב. צריך להבין מדוע באמת התורה כתבה "ממחרת השבת" ולא למחרת הפסח? מדוע התורה הניחה מקום לטעות?
ג. הגמרא מביאה ע"פ מגילת תענית שאין להתענות או להספיד מר"ח ניסן ועד ח' ניסן שבימים אלו "איתוקם תמידא" [הוקם התמיד על משפטו]. כמו כן, אין להתענות מח' ניסן עד סוף הפסח משום שבימים אלו "איתותב חגא דשבועיא".
הגמרא כותבת לגבי התמיד שלמרות שהצדוקים היו אומרים "יחיד מתנדב ומביא תמיד", הצליחו להחזיר את התמיד למשפטו "שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה". ולגבי חג השבועות הגמרא כותבת: "שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת".
צריך להבין את הקשר בין טענת הצדוקים לטענת הבייתוסין.
החילוק בין שבת לבין יו"ט
הרב קוק (משפט כהן קכד) הסביר שעומק העניין נעוץ בהבנת החילוק המהותי בין שבת לבין יו"ט: השבת "מקדשא וקיימא [קדושה וקיימת]" מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקדושת ישראל ובקביעת בית דין. אולם יו"ט תלוי בקדושת ישראל, אילו לא נתקדשו ישראל, לא היו קובעים חודשים וקוראים מועדים בבית דין (ע"פ רש"י ביצה יז, א ד"ה אטו).
אם כן, קביעת יו"ט מאפיינת את סמכות חכמים, כפי שמצינו לגבי המעשה שרבן גמליאל גזר על רבי יהושע לבוא אצלו במקלו ובמעותיו ביום כיפור שחל להיות בחשבונו. מסופר: "הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו" (ר"ה כה, א).
כאשר התורה מכנה את יו"ט של פסח שהינו ראש לימים הטובים - "ממחרת השבת" , התורה ממחישה את הרעיון המהפכני שקדושת יום טוב שנקבעה על ידי חכמים מקבלת גושפנקא אלוקית כמו שבת.
הבייתוסים שכפרו בתורה שבע"פ ובסמכות חכמים - נלחמו כנגד רעיון זה בכל מחיר.
קדושת הכלל וקדושת תורה שבע"פ
האידיאולוגיה של הצדוקים התנגדה לרעיון קדושת הכלל. הם נלחמו נגד ההבדל היסודי בין עם ישראל לעמים "ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהי' מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית".
האמת היא שהמאבק של הצדוקים בקדושת הכלל והמאבק של הבייתוסים בתורה שבע"פ – הינו מאבק אחד כנגד ייחודיות עם ישראל "א"ר יוחנן: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (גיטין ס, ב).
הרב קוק כותב "ועיקר קדושת תורה שבע"פ, שהיא תורת הברית של ישראל, הוא מפני קדושת הכלל שניכר בה יותר, כדאמרי' בגזירת חז"ל, שצריך שיהי' הגוי כולו, כע"ז ל"ו. ומשום כך נאמר הלשון כי טובים דודיך מיין, עריבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה" (משפט כהן שם).
אמונת חכמים – התיקון לחורבן
ה'שם משמואל' כותב שהאידיאולוגיה הצדוקית והבייתוסית הניחה את התשתית להתפרצות שנאת חינם שהובילה לחורבן הבית השני "ואף לדורות הבאים בימי בית שני צצה המינות צדוקין ובייתוסין שכפרו לגמרי בתורה שבע"פ, וזהו שהביאם לידי שנאה חנם, כי תורה שבע"פ שאין לאו"ה שום אחיזה בה היא מאחדת את ישראל, ומחמת פגם תורה שבע"פ נשתאבו בהם כחות חיצונים שהם להיפוך העושים פירוד בלב ישראל.
ומזה נסתעף שהבריונים שבסוף בית שני לא שמעו לדברי חכמים, אף שלפי דעתם מצוה רבה עבדו למסור נפשם על כבוד ה' ועל כבוד ישראל ועל המקדש שלא ישלטו עליהם הרומיים המזוהמים, מ"מ הי' להם לקיים כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, ואפי' יאמרו לך על שמאל שהוא ימין" (שם משמואל במדבר פרשת קרח שנה תרעח).
לאור דברי ה'שם משמואל' נמצאנו למדים כי אמונת חכמים היא התיקון לחורבן בית שני. ה'כלי חמדה' מרחיב את היריעה:
"ולזאת להשריש בלב כל ישראל אמונת חכמים בתורה שבע"פ עשו כל הפומבי הזה בקצירת עומר שידעו כל ישראל כי יום טוב שב"ד הוא דמקדשי לי' ומותר בו מלאכת אוכל נפש, אעפ"כ יש בו קדושת שבת ונקרא שבת דתוה"ק. וי"ל שזה ביאור מאמרם ז"ל [שבת קי"ח ע"ב] אילמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד הי' נגאלין, שהכוונה על שבת ויו"ט, דהיינו אם ישרשו כל ישראל בלבבם העיקר הגדול הזה של אמונת חכמים ותכליתם בעוה"ז יתוקן הכל ויהי' גאולה שלימה בב"א. וזה הוא מחיבתן של ישראל שמלבד שניתן להם כלי חמדה זו, עוד זאת יתירה חיבתן שהודיע לנו השי"ת שיש בידינו כלי חמדה זו שבו נברא העולם, וכל התיקון תלוי בזה שנגדיל תורה ונאדירה הן בלימוד והן בפועל" (בהקדמה לבראשית).
