מאת: נתן קוטלר

השאלות

בגמרא בראש השנה יח, ב נאמר בשם רבי עקיבא: "צום השביעי - זה שלשה בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו - ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו". 

עלינו לשאול מספר שאלות: 

א. לצערנו הגדול צדיקים רבים נרצחו במהלך הדורות, אך לא נקבע על כך שום תענית. לכן מדוע קבעו תענית דווקא על רציחתו של גדליה בן אחיקם? (קושיית מהרש"א ר"ה שם: "א"כ גם בשאר צדיקים שמתו יקבעו בו צום וא"כ אין לך יום בשנה שלא יהיה בו צום שמת בו צדיק"). 

ב. מדוע הברייתא מציינת מי רצח את גדליה בן אחיקם? והרי זה מפורש בפסוקים בירמיהו! (קושיית טורי אבן ר"ה שם). 

גדליה נרצח על ידי יהודי 

השאלות מתרצות אחת את השניה: רצח גדליה בן אחיקם היה אירוע חריג שראוי לקבוע עליו תענית. אמנם צדיקים רבים נרצחו במהלך הדורות, אך הם נרצחו על ידי אויבינו. אולם גדליה נרצח על ידי יהודי. ולכן הברייתא מציינת את זהות הרוצח – ישמעאל בן נתניה, לא כמידע היסטורי, אלא כסיבה לתענית. כאשר צדיק נרצח על ידי יהודי, זה אירוע חריג ששקול כשריפת ביהמ"ק. 

הרב יוסף חיים מוסיף בספרו 'בן יהוידע' שרציחת גדליה ע"י יהודי היתה חילול השם "ועוד נמי גדליה כיון שנהרג על ידי ישראל היה חלול השם בדבר, כי נבוכדנצאר הרשע אויב ישראל עשה חנינה והניח שארית, וישראל באו וכרתו השארית". 

רצח צדיק ושריפת בית המקדש 

עתה יש להמשיך לברר את פשר ההקבלה בין "מיתתן של צדיקים" לבין "שריפת בית אלוקינו". 

ראשית יש לברר את מקור הברייתא להשוואה זו: הרש"ש הסביר: "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת ב"א [בית אלוקינו]. נ"ל דסמיך בזה על הקרא דלעיל מיניה (ז ה) כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי דלא פרט רק שנים אלו" (ר"ה שם). 

בנבואת זכריה (ז, ד-ה) נאמר "וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי". 

הנביא מזכיר דווקא את צום תשעה באב ואת צום גדליה ומשמעות החיבור בין השניים היא שלמחרת צום תשעה באב בית המקדש נשרף ובצום גדליה צדיק נרצח. 

בהמשך הנבואה נאמר מהי סיבת שני הצומות הללו: "הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב. וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם. וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ..." (זכריה ז, ז - יא). 

האווירה החברתית בתקופת בית המקדש הראשון היתה הרוסה מבפנים כמתואר בנבואת ישעיהו: 

"וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה...אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א, טו – כג). 

ולכן לאחר שנבוזראדן שרף את בית המקדש יצאה בת קול ואמרה "עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת" (סנהדרין צו, ב). אם כן, האסון הנוראי לא היה רק שריפת ההיכל, אלא ההרס הפנימי של החברה היהודית באותה תקופה. ההיכל כבר היה שרוף בשפיכות דמים (יומא ט, ב). 

מיד לאחר שהגמרא בסנהדרין מספרת את דברי הבת קול היא מתארת שנבוזראדן ראה את דמו של זכריה הנביא שעדיין רתח בעזרה. הנביא זכריה נרצח עוד בימי יואש המלך ובמגילת איכה ירמיהו מקונן על הרצח "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא" (איכה ב, כ). 

ובכן, ראינו שגם שריפת בית המקדש היתה קשורה לשפיכות דמים וכן לרציחתו של זכריה. אם כן מובן הקשר בין שריפת בית המקדש לרצח צדיק. 

מחשבות לעתיד 

הרמב"ם כתב בהל' תעניות ה, א: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כ"ו) והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'". 

מקור דברי הרמב"ם הוא כנראה בירושלמי "אמרו כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (יומא א, א). ולכן כל עוד שבית המקדש עדיין לא נבנה אנו צריכים עדיין להתענות על החורבן, זה סימן לכך שעדיין לא תיקנו את הסיבות לחורבן.