בשיטת לימוד גמרא באמונה, אנו מנסים להבין את הקשר בין מסכתות הסמוכות אחת לשניה.
בדרך כלל סוף המסכת היא המפתח להבנת תחילת המסכת שלאחריה.
בסוף מסכת חולין יש סוגיה ארוכה בנושא "לה' הארץ ומלואה". במשנה בפרק האחרון של חולין נאמר שמצות שילוח הקן לא נוהגת "במוקדשים", כלומר בעופות של הקדש (קלח, ב).
הגמרא (קלט, א) מנסה לברר באיזה מקרה של הקדש מדובר במשנה?
הגמרא מעלה כמה אפשרויות ואז מביאה מחלקת בין רב ושמואל. רב סובר שמדובר שאדם הקדיש גוזלות שובכו ואחר כך הם מרדו ויצאו וקיננו במקום הפקר. במקרה זה הם עדיין מוקדשים אך אינם מזומנים ברשותו. ושמואל סובר שמדובר שאדם הקדיש את תרנגולתו לבדק הבית ומרדה ויצאה וקיננה במקום הפקר. במקרה זה היא עדיין מוקדשת "כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתא, דכתיב לה' הארץ ומלואה".
הגמרא מביאה מחלוקת בין ריש לקיש לרבי יוחנן לגבי המקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה. ריש לקיש סובר שכיון שמרדה – פקעה ליה קדושתה. אך רבי יוחנן סובר "בבי גזא דרחמנא איתא, דכתיב לה' הארץ ומלואה".
הגמרא אומרת שריש לקיש אמר שפקעה ליה קדושתה, לפני ששמע מרבי יוחנן שהקדש ברשות הקב"ה בכל מקום שנמצא, אך לאחר ששמע זאת הוא קיבל כלל זה. ולכן גם במקרה שאדם הקדיש מנה לבדק הבית ונגנב או אבד, פטור כי "כל היכא דאיתיה - בבי גזא דרחמנא איתיה, דכתיב לה' הארץ ומלואה".
אם כן, אחת הסוגיות האחרונות במסכת חולין עוסקת בכלל שכל העולם הוא בית אוצרו של הקב"ה שנאמר "לה' הארץ ומלואה". לאחר שמבינים כלל זה, ניתן להתקדם למסכת בכורות המרחיבה זאת לעקרון שקנייני האדם שייכים לקב"ה.
"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר": קנייני האדם שייכים לקב"ה
בפרשת מצות קידוש הבכורות נאמר: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב). בספר החינוך (פרשת בא מצוה יח) נאמר: "משרשי מצוה זו, שרצה השם לזכותנו לעשות מצוה בראשית פרינו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי. וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא. ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם. מצינו מצוות נוספות המלמדות אותנו עקרון חשוב זה.
ספר החינוך כתב לגבי מצות ביכורים: "משרשי המצוה, כדי להעלות דבר השם יתברך על ראש שמחתינו, ונזכור ונדע כי מאיתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם, על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנותיו, ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתינו לפניו כי הפירות ויתר כל הטובה מאיתו יבואו, נהיה ראויין לברכה ויתברכו פירותינו" (ספר החינוך פרשת אם כסף מצוה צא).
וכן אנו לומדים עקרון זה גם ממצות השמיטה:
"שלי שלך"
אחד הרעיונות המרכזיים שהשמיטה מלמדת אותנו הוא שאין לאדם בעלות מוחלטת על רכושו. קנייני האדם שייכים לאלוקים. "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ".
הרבי מאיזביצ'ה כותב שהשמיטה והיובל למעשה מבטאים את מידתו של החסיד בפרקי אבות "שלי שלך – שלך שלך": "ענין שמיטה ויובל הוא נגד המדות הנזכרות במס' אבות (ה, י) שלי שלך, שלך שלך. שמיטה, היא נגד מדות 'שלי שלך', היינו אף כי הארץ נתן לבני אדם שיש לאדם קנין בארץ שיוכל להוציא לו ממנה כל הטובות שבעולם, כי כל מיני טובות שבעולם נכללים בארץ...ובשביעית יתן הארץ לה' יתברך, כי הוא שובת ממלאכה ומעבודת הארץ של רשות על פי רצון ה' וישמור פקודותיו, וזה יקרא 'שלי שלך', היינו שהאדם מקנה לה' יתברך כל קנינו בארץ" (מי השלוח פרשת בהר).
בשנת השמיטה אנו נקראים לקחת צעד אחורה ולתלות שלט 'הפקר' על שדותינו ולשתף ללא תנאים בני אדם אחרים בפירותינו וכן לוותר על גביית חובותינו ע"י 'שמיטת כספים'. בזאת אנו מבטאים שקנייני האדם שייכים לאלוקים "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'".
לאמיתו של דבר השמיטה והיובל משלימים זה את זה: אם בשמיטה אנו מרפים מהשליטה ברכוש שלנו ומחזירים אותו לאלוקים, בשנת היובל קורה תהליך מופלא של שיבה אל המקוריות ואל הנחלה שבאמת שייכת לשורש נשמת כל אחד מישראל "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ". כדברי הרבי מאיזביצ'ה "ויובל הוא נגד מדות 'שלך שלך' שמצות יובל הוא שישוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי באמת אלקים עשה את האדם ישר בארץ וחילק נחלה לכל אחד ואחד כפי מעלתו השייך לו בשורשו...כי ברא השם יתברך עת לכל דבר שישוב לאחזתו, ואת שנת היובל ברא בכדי שאז ישוב כל איש אל מקומו ואחזתו השייך לו מאת ה'..." (מי השלוח שם).
***
הרכוש של האדם אמנם ברשותו, אך זה לא בהכרח אומר שהרכוש שייך לו. התורה מחנכת אותנו שרכושנו שייך לה' והופקד בידינו כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.
מסופר שיהודי נכנס לרבי אברהם יהושע העשל מאפטא ופרץ בבכי. הוא סיפר לרבי שהוא חייב לפריץ אלף רובל שמאיים להורגו אם לא ישלם לו את הכסף. הרבי מאפטא לקח דף נייר, כתב עליו משהו ואמר ליהודי "קח מכתב זה לפלוני הבנקאי שלי בוורשה ותאמר לו שייתן לך את הסכום שאתה זקוק לו מחשבון הבנק שלי". היהודי נסע לוורשה אך כשהגיע לבנקאי ומסר לו את המכתב הוא אמר "אין לרבי מאפטא חשבון בבנק שלי. אך עקב מצבך הקשה שלך אני מוכן לתת לך עשרה רובלים כצדקה"...היהודי חזר בצער לרבי מאפטא וסיפר שלא קיבל את הסכום הדרוש מהבנקאי בוורשה.
הרבי כתב מכתב נוסף ואמר "קח מכתב זה לפלוני הבנקאי שלי בברודי וגם אצלו יש לי חשבון בנק". היהודי נסע לברודי ומסר לו את המכתב והבנקאי מברודי אמר "אמנם אין לרבי מאפטא חשבון בנק אצלי, אך אם הוא שלח אותך בוודאי אתן לך את כל הכסף שאתה זקוק לו".
היהודי שמח מאוד ורץ חזרה להודות לרבי מאפטא. אחר כך פרע את חובו לפריץ וחייו ניצלו. מהיום שהבנקאי מברודי נתן את הכסף ליהודי, הוא התעשר מאוד, אך מהיום שהבנקאי מוורשה סרב לתת את כל הכסף ליהודי, הוא ירד מנכסיו, נאלץ לסגור את הבנק שלו ונהיה עני.
לאחר זמן מה הבנקאי לשעבר מוורשה הגיע לחצרו של הרבי מאפטא לקבל נדבה וכשהרבי ראה אותו הוא לקח אותו לצד והזכיר לו את המכתב ששלח לו עם אותו יהודי שהצטרך אלף רובל "אמרת לו שאין לי חשבון בבנק שלך. אך דע לך, כאשר עמדה הנשמה שלי לרדת לעולם נאמר לי בשמיים שהרבה עניים יפנו אלי לבקש עזרה ולכן כדי שאוכל לעזור לכולם אהיה זקוק לכסף רב ולכן רצו לעשות אותי עשיר כדי שאוכל לתת צדקה לכל הפונים אלי. אך לא רציתי להיות עשיר כי חששתי להיות טרוד בכסף ובמסחר ולכן בקשתי שהכסף לא יינתן לי ישירות אלא על ידי אנשים שיתעסקו בכסף וישמרו עליו ואליהם אשלח את מי שפונה אלי לעזרה. בשמיים שמעו את בקשתי והסכימו".
הרבי מאפטא אמר לבנקאי לשעבר מוורשה "דע לך, שאתה נבחרת להיות אחד הבנקאים שלי, לשם כך נהיית עשיר. אך ביום שסרבת לכבד את חשבוני ולעזור לאותו יהודי, מעלת בתפקידך ולכן ירדת מנכסיך. לעומת זאת בעיר ברודי נמצא אדם אחר ששמח למלא את מבוקשי. ולכן הוחלט בשמיים למנות אותו כבנקאי שלי במקומך".
אך הרבי מאפטא הוסיף "למרבה הצער העוני גובר ויותר ויותר אנשים פונים אלי לעזרה. ולכן אצטרך לבנקאי נוסף. אתה איש מוכשר לעסקים. האם אתה מוכן לשוב ולהיות הבנקאי שלי?" (ע"פ הרב שמואל זיוון, סיפורי נשמה שסיפר ר' שלמה קרליבך ח"ב עמ' 44-48).
