ישנה שאלה מעניינת לגבי סימני הטהרה של הדג: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ" (דברים יד, ט).
הגמרא בסוגייתנו מביאה משנה ממסכת נדה "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת; יש לו קשקשת ויש לו סנפיר - דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת - דג טמא" (נדה נא, ב).
הגמרא מקשה: אם הקשקשת היא סימן הטהרה המוסמך של הדג, מדוע התורה כתבה גם את הסנפיר?
לאחר שקלא וטריא הגמרא מתרצת לבסוף: "אמר רבי אבהו, וכן תנא דבי [=וכן שנה תנא מבית מדרשו של] רבי ישמעאל 'יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' (ישעיהו מב, כא)".
אולם איך התירוץ מתרץ את הקושיא? הריטב"א מלמדנו שאמנם הסנפיר אינו מהווה לכשעצמו גורם לטהרתו של הדג, אך יש לו גם חשיבות "ואולי הוא [הסנפיר] גם כן גורם טהרתו ואע"פ שהוא לבדו אינו גורם טהרה" (חידושי הריטב"א נדה נא, א). ולכן התורה ציינה לא רק את הקשקשת, אלא גם את הסנפיר. אך צריך עדיין לברר מהי חשיבותו של הסנפיר ומה היחס בינו לבין הקשקשת?
חכמה ותבונה
במשנה אצלנו (נט, א) נאמר "ואלו הן קשקשין - הקבועין בו, וסנפירים - הפורח בהן". הקשקשת מסמלת את הקביעות והיציבות שהרי הקשקשת היא שריון (ראה: שמואל א' יז, ה) ואילו הסנפיר מסמל את התנועה וההתחדשות שהרי הדג שט בעזרתו במים (רש"י חולין שם).
השל"ה הקדוש (עשרה מאמרות א, כג) מלמדנו שגם בלימוד התורה צריך שיהיו שני היבטים אלו, מצד אחד היציבות והמשך המסורת ומצד שני היכולת להתחדש, להיות בתנועה ולהתמודד עם המציאות המשתנה.
ההיבט הראשון נקרא 'חכמה' ואילו ההיבט השני נקרא 'בינה'. ומה ההבדל בין חכמה לתבונה? על בצלאל נאמר: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה" (שמות לא, ג). רש"י מסביר: "בחכמה - מה שאדם שומע מאחרים ולמד. ובתבונה - מבין דבר מלבו, מתוך דברים שלמד".
הקשקשת מסמלת את החכמה, התורה שהאדם שומע מאחרים. כשם שה'קשקשין הקבועין בו', כך לימוד תורה מרבותיו זה חלק קבוע בשרשרת מסירת התורה. הסנפיר מסמל את הבינה, החידושים שהאדם מגלה בעצמו. כשם שהסנפיר הוא 'הפורח בהן', כך כאשר האדם לומד תורה ומחדש בעצמו זה מצב של תנועה והתקדמות.
המשכיות או התחדשות?
מה חשוב יותר בלימוד תורה? המשכיות המסורת או התחדשות?
מצינו שישנם שני סוגי תלמידי חכמים: 'סיני' ו'עוקר הרים'. 'סיני' הוא אחד שבקי בהרבה ברייתות (רש"י ברכות סד, א) ו'עוקר הרים' הוא אחד שמחודד יותר בפלפול (רש"י שם).
אך מצינו שכאשר היו צריכים ראש ישיבה רצו לבחור דווקא ברב יוסף שהיה בבחינת 'סיני': "סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא [=כשם שכולם זקוקים למי שקבץ תבואה למכור, כך כולם זקוקים למי שקבץ שמועות וזהו רב יוסף שנקרא סיני]" (ברכות סד, א).
אם כן, 'סיני' הוא מי שממשיך את המסורת של רבותיו ומקבץ דורות של ידע. אך 'עוקר הרים' הוא מי שמחדש ומגלה פנים חדשות בתורה.
כשם שהקשקשת היא סימן הטהרה החשוב יותר, כך לימוד התורה שהוא בבחינת חכמה, המשכת המסורת של תלמיד מרבו – הינו סוג לימוד התורה החשוב ביותר. אולם, גם הסנפיר הוא גורם בטהרה, כדברי הריטב"א ולכן ישנו ערך גדול ללימוד תורה שהוא בבחינת בינה, התחדשות בתורה.
אם כן, כדי לשחות כראוי ב'ים התורה', צריך את שניהם: הקשקשת והסנפיר, ההמשכיות וההתחדשות. אך צריך לזכור את היחס הראוי ביניהם: כשם שללא הקשקשת, לא יהיה ערך לסנפיר, כי הדג לא יהיה כשר, כך התחדשות בלימוד התורה מקבלת את ערכה רק כאשר היא מגיעה ביחד עם המשכיות המסורת.
