במשנה הראשונה במסכת נאמר שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים למעט קרבן פסח וקרבן חטאת. אם קרבן פסח נשחט בזמנו (כלומר בארבעה עשר בניסן מחצות היום עד הערב) אך לא לשם קרבן פסח הוא פסול. אך מה הדין אם נשחט קודם זמנו?
במשנתנו מופיעה מחלוקת בעניין: רבי יהושע סובר שאם נשחט קודם זמנו (כלומר בארבעה עשר לפני חצות היום) הוא כשר כי נחשב כאילו שנשחט בשלושה עשר. אך בן בתירא פוסל, כי נחשב כאילו נשחט בין הערבים (בזמנו) "דכוליה יומא זימניה הוא" (גמרא יא, ב).
המשנה מביאה את עדותו של שמעון בן עזאי: "מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אליעזר בישיבה, שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן - כשרין, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת, ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה, ולא הודו לו חכמים" (יא, ב) הגמרא שואלת: "למה לי למתנא שבעים ושנים זקן? דכולהו בחדא שיטתא הוו קיימי" (יב, ב).
ישנן שתי דרכים להבין את שאלת הגמרא: לפי רש"י השאלה היא מדוע נאמר זקן ולא זקנים? ואם כן התשובה היא שנאמר זקן ללמדנו שהסכימו כאיש אחד.
אך לפי הנצי"ב שאלת הגמרא היא אחרת – מדוע נאמר שבעים ושניים? והרי סנהדרין היא שבעים (הנשיא מצטרף לשבעים ואחד)! התשובה היא שאילו היה כתוב במשנה שבעים, היינו חושבים שרוב הסנהדרין הכריע. אך מכיוון שנאמר שבעים ושניים מוכח שכל הסנהדרין הכריע כאחד (מרומי שדה שם יב, ב).
יש לברר מה הנפקא מינה אם רוב הסנהדרין או כל הסנהדרין הכריע?
כלל גדול בסדרי הוראה לדורות
הרב קוק הסביר באגרותיו שאם רק רוב הסנהדרין הכריע, אז בדור אחר הסנהדרין יכול לבטל את דברי חבירו. אך אם כל הסנהדרין הכריע, יש לכך תוקף של גזרה או תקנה שפשטה בכל ישראל ורק ניתן לבטל את ההכרעה על ידי בית דין אחר שגדול בחכמה ובמניין מהראשונים.
הרב קוק לומד יסוד זה מהמשנה בעדיות: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין".
הרב קוק לומד מהמשנה בעדיות "כלל גדול בסדרי הוראה לדורות". הזכרת דברי היחיד בין המרובין היא כדי להודיע שבית הדין הכריע לפי הרוב ולא כולם פה אחד ולכן מותר לבית דין אחר לבטל את ההכרעה אפילו אם הוא לא גדול בחכמה ובמניין מהבית הדין הראשון. אך אם היתה הכרעה לפי דעת כולם, ההלכה היא ש"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין".
לכן במשנתנו בזבחים שמעון בן עזאי הדגיש בעדותו "שבעים ושנים זקן" ללמדנו שההכרעה התקבלה לא על ידי רוב, אלא על ידי כולם "דכולהו בחדא שיטתא הוו קיימי". התוקף של הכרעה זו הוא גדול: "שהוא רצה להורות בעדותו שהיא הלכה קבועה שאין שום ב"ד יכול לחלוק עליה, כי אם כשיהיה גדול מהם בחכמה ובמנין. ובאשר ידע שהיתה אז הסכמת כל הב"ד, ולא היה שום יחיד חולק ביניהם, על כן פירש את המנין שבעים ושנים" (אגרות הראיה ד' שם).
הרב קוק מסיק מכך: "ולמדנו מזה כלל גדול בסדרי הוראה בתורה שבע"פ. ומכאן פתרון גדול ליסוד החתימות של המשנה ושל התלמוד, שהעיר על זה הכסף משנה הלכות ממרים שם".
מדוע אמורא לא חולק על תנא?
הרמב"ם כתב "ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך".
הכסף משנה מקשה:
"ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא? וצ"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה! וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים!" כלומר אם בית דין בדור מאוחר רשאי לבטל את פסיקת קודמו, מדוע האמוראים לא חולקים על התנאים? שהרי אדרבה דברי האמוראים מוכרחים להסתדר עם דברי התנאים! הכסף משנה מלמדנו יסוד חשוב ביותר: "ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמרא שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה".
מה מקור דברי הכסף משנה?
הסכמת כל חכמי ישראל
בהקדמתו למשנה תורה, הרמב"ם כתב שהגזירות והתקנות של בית דין במקום מסוים לאחר חתימת הגמרא אינן מחייבות את כל תפוצות ישראל כי "לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים".
אך לאחר מכן כותב: "אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום".
ניתן לומר על פי דברי הרב קוק שכאשר כל חכמי ישראל מכריעים בדבר מסוים, יש לכך תוקף לדורות עד שיאספו שוב את כל חכמי ישראל ויהיו גדולים יותר בחכמה ובמניין ויכריעו אחרת. לכן חתימות המשנה והתלמוד הן מחייבות לדורות.
