בסוגייתנו מופיעה שאלה מעניינת: אמר ר' חנינא, שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים?"
והתשובה היא: "א"ל: גזירת הכתוב היא, ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים".
יש להבין מה היחס בין שני התירוצים. אם "גזירת הכתוב היא" מדוע הביא תירוץ נוסף?
האם דרשינן טעמא דקרא?
ישנה מחלוקת גדולה בשאלה האם דרשינן או לא דרשינן טעמא דקרא. לכאורה הטעם של מצות פטר חמור נכנס לתוך מחלוקת זו.
ה'עין אליהו' על הש"ס הוא אחד הספרים האהובים עלי ונמצא תדיר על שולחני. עיינתי בו וראיתי אור - ואלו הם דבריו:
"אולי פליגי השתי לשונות בזה אם דרשינן טעמא דקרא או לא. כמבואר (ב"מ קטו, א) מ"ד גזירת הכתוב הוא סובר דלא דרשינן טעמא דקרא. ומ"ד שסייעו סובר דדרשינן טעמא דקרא. ולפי דעת התוספות (סוטה ריש פ' ב') דהיכא דאין נפקא מינה לדינא כולי עלמא מודים דדרשינן טעמא דקרא, א"כ אתי שפיר [מתיישב היטב] מה דקאמר הגמ' ועוד לכ"ע כיון דאין נפקא מינה לדינא".
נראה שהגמרא אצלנו נוקטת עמדה בשאלה גדולה זו האם דרשינן טעמא דקרא. עצם זה שלצד התירוץ "גזירת הכתוב", הגמרא מביאה גם תירוץ הנותן טעם – מלמד ששני הצדדים נכונים. לא דרשינן טעמא דקרא כאשר הדין משתנה לפי הטעם (ראה תוספות גיטין מט, ב ד"ה ורבי שמעון ומהר"ם שם). אך כאשר אין נפקא מינה לדינא – דרשינן טעמא דקרא כדברי התוספות יום טוב סנהדרין י, ה: "ולי נראה דכיון דלענין דין לא נפקא מיניה מידי נתנה תורה לדרוש טעמיה".
ומאחר שבסוגייתנו אין נפקא מינה לדינא, לכן הגמרא נתנה טעם נוסף הדורש טעמא דקרא.
ומהו העומק של טעמא דקרא שניתן להדרש לגבי פטר חמור?
הכרת הטוב
הרב חיים פרידלנדר כתב שמצות פטר חמור בונה בנו את מידת הכרת הטוב "נמצא שבטעם המצוה מונח היסוד של הכרת הטוב. משום הטובה שעשו החמורים עם ישראל בצאתם ממצרים, נעשה החמור לחפץ של מצוה עד עולם במצות פדיון פטר חמור".
הרב פרידלנדר מדגיש שמדובר בהכרת הטוב לבעלי חיים לדורותיהם "ובעיקר לימדה כאן התורה שלא רק כלפי עושה הטובה עצמו אלא כלפי כל בני מינו. ועוד, שאין שיעור זמן בהכרת הטוב, וזהו חיוב נצחי לדורי דורות לבאים אחריו – "וכל פטר חמור תפדה" וכו' (שמות יג, יג).
הסימן לקדושה הפנימית
הרב קוק כותב באגרת תקנ"ה שדור של עקבא דמשיחא הוא כדברי תקוני הזוהר (תיקון ס, א) "טוב מלגאו וביש מלבר".
הרב קוק ממשיך וכותב שדור זה הוא "חמורו של משיח שנאמר עליו "עני ורוכב על חמור", והכונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני-טומאה, א"כ הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל וכיו"ב, שיש בהם סימן-טהרה אחד עכ"פ, ומ"מ יש בו בפנימיותו ענין-קדושה ג"כ, שהרי הוא קדוש בבכורה, וענין מה שהתורה אמרה ע"ז שם "קדש לי" הוא גדול מאד מאד".
רבי אליעזר מלמד אותנו שהקדושה הפנימית בחמור התבטאה בכך שסייעו לישראל בשעת יציאת מצרים. גזירת הכתוב היא הסיבה שיש בחמור קדושה פנימית שאין לנו ידיעה בדיוק מהי. אך הסימן לקדושה זו היא בכך שהחמורים סייעו לעם ישראל.
ולכן אין כאן הכרת הטוב רק לחמורים שסייעו בתקופת יציאת מצרים, אלא לכל החמורים שבכל הדורות, משום שיש בהם קדושה פנימית שהתבטאה בין היתר ביציאת מצרים.
