And submission versus a claim to greatness - Yerushalmi Avoda Zara 1, 1
And submission versus a claim to greatness - Yerushalmi Avoda Zara 1, 1
מאת: נתן קוטלר
התלמוד הירושלמי פותח את מסכת עבודה זרה בבירור מרתק על תולדות העבודה זרה הממסדית בישראל. הפעם הראשונה שעבודה זרה נהפכה להיות חלק מהממסד, היתה במלכות ירבעם.
"כיון שמלך ירבעם על ישראל התחיל מפתה את ישראל ואמר להן בואו ונעבוד עבודה זרה ע"ז וותרנית היא".
מה הכוונה ש"עבודה זרה וותרנית היא"?
הירושלמי מביא מספר דוגמאות לכך: התורה דורשת שהכהנים יהיו המובחרים בעם ואילו עבודה זרה מסתפקת בכהנים מהשוליים כפי שנאמר "וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם" (מלכים א' יב, לא), כלומר "מן הקוצים שבעם ומפסולת שבעם".
דוגמא נוספת לגבי תשלום נדרים, התורה אומרת: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹקֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים כג, כב). ואילו עבודה זרה מוותרת - "וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ" (עמוס ד, ה) הפני משה מסביר "אינו מקפיד עליכם מתי תביאו רק קראו נדבות והשמיעו אותן ולכשתרצו תביאו".
שורש ההבדל בין עבודה זרה לבין התורה, היא שעבודה זרה מוותרת לאדם, היא מקדשת את חולשותיו ונותנת דרור לתאוותיו. היא מרוצה ממצבו הנוכחי של האדם ומתייאשת מתוך אידיאולוגיה מוצהרת מכל תיקון והתקדמות.
הטעות של ירבעם ושל ההולכים אחריו שהותרנות אינה מביאה לידי שלום, אלא להפך: "ואותה הותרנות של המינות תוכר כמו שהיא בתור מטבע פסולה, המסמאה את העינים ומטמאה את הנפשות, מרבה רצח ודם וכל תועבה" (אורות עמ' לד).
לעומת זאת, להבדיל בין הטמא לטהור, התורה תובעת מהאדם להתקדם בכל עת ולתקן את דרכיו. התורה דוגלת בתיקון העולם, המצוות נתנו כדי לצרף בהן את הבריות (ב"ר מ"ד), להפוך אותן לטובים ולזכים יותר. התורה לא מוותרת לאדם ולא מוותרת על גדלות האדם, אלא תובעת ממנו להתעלות מעלה מעלה.
הרב קוק כותב שהאליליות היתה סבלנית ואילו התורה היא קנאית, משום שאי אפשר להתפשר ולוותר על האמת, על הטוב ועל הצדק (אורות עמ' קל).
דווקא משום שהתורה לא מוותרת על דבר, היא מצליחה לחולל שינוי אמיתי באדם ובעולם. "השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל. מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב.
זאת היא שאיפת ישראל. המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו, למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה, קנאת ד' צבאות תעשה זאת. וקנאת ד' היא רוח החיה בגבורת ישראל, שלא להניח להרשעה האנושית ולא להרשעה העולמית אפילו כמלא נימא, והאלילים כליל יחלף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ד' מלך...
ובא אור ישראל להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים" (ראה אוה"ק ח"ב עמ' תפ"ח 'שאיפות היאוש וההצלה').
