בסוגייתנו מופיע פעמיים ההבדל בין יחיד לצבור. רב פפא מלמדנו שהציבור חסין מפני שעת הזעם, מה שאין כן אצל היחיד (ד, א).
רב יוסף מלמדנו שהציבור יכול להתפלל גם בשעות שה' דן את עולמו, מה שהיחיד אינו רשאי לעשות מהחשש שתפילתו תידחה (ד, ב). אולם אצל הציבור הכללים אחרים לחלוטין: "דצבור נפישא זכותיה" אי אפשר לתאר את הזכויות שיש לציבור.
הגמרא גם אומרת שהיחיד נהנה מהגנת הציבור אם מתפלל באותו זמן של הציבור. התוספות מציינים שאמנם תפילתו אינה נדחית, אך כדי שתפילתו תהיה נשמעת, הוא צריך להתפלל דוקא במקום שהציבור מתפללים.
עלינו לברר מה סוד הכח של הציבור?
המהר"ל כותב: "כי הצבור דבקים ברצון השם יתברך וכמו שדרשו ז"ל (ברכות ח, א) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן (תהלים סט, יד) בשעה שהצבור מתפללין. כי הצבור מגיעים עד הרצון העליון כמו שידוע למי שמבין בחכמה".
המהר"ל ביאר את דבריו במקום אחר. בפרקי אבות נאמר "הוא [=רבן גמליאל] היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב, ד).
המהר"ל מסביר שיש לחבר משנה זו לדברים הקודמים של רבן גמליאל: "וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם" (ב, ב).
המהר"ל מסיק מכאן: "ויראה כי בא לומר כי זה עצמו רצון הקב"ה כאשר עוסק בצרכי רבים, ודבר זה הוא רצונו של מקום כי כל ענין הצבור הוא רצונו" (דרך חיים אבות ב, ד).
המהר"ל מלמדנו רעיון משנה חיים: מי שמבקש לעשות את רצון השם צריך לפעול למען הציבור.
לכן מי שמתפלל ביחד עם ציבור ומכוון את רצונו להיטיב למען הציבור, הוא מתחבר למקום עמוק מאוד של רצון השם ותפילתו נשמעת.
