מאת: נתן קוטלר

השאלה 

בסוגיית סימני הטהרה אצל העופות, אנו מוצאים שחז"ל עסקו גם במידות, מוסר ודרך ארץ שלומדים מהעופות. יש לשאול מה עניין זה לדיון הלכתי על כשרותם? 

אכילת בעלי חיים משפיעה על נפש האדם 

ר' אהרן הכהן מלוניל (חי לפני למעלה מ700 שנה בנרבונה שבפרובנס ולאחר מכן במיורקה) כתב בספרו אורחות חיים (הלכות איסורי מאכלות אות קג) על ההשפעה של האוכל על נפש האדם "ובאמת לפי חיבתנו הרחיק השם ית' מזונותינו מן המינין הדורסין והטורפין בעלי הארס לפי שהדבר ידוע בודאי שהמזון מהפך טבע הניזון ומתיך אותו לטבעו ויהפך טבעם להמית ולהזיק ולא יאות זה לעבדי השם ועם נחלתו". 

הרמב"ן (ויקרא יא, יג) מלמדנו על האכזריות שבלב שיכולה להיווצר על ידי אכילת עופות דורסים "ורבותינו למדו סימנים בעופות (חולין נט א), והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים. והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב...והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו". 

הלכך, המידות של בעלי החיים הן חלק בלתי נפרד מהדיון על סימני הטהרה. נראה שישנו היבט נוסף: 

לימוד מידות מבעלי חיים 

במסכת עירובין (ק, ב) נאמר: "דאמר רבי חייא: מאי דכתיב מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ (איוב לה, יא) מלפנו מבהמות - זו פרידה שכורעת ומשתנת מים, ומעוף השמים יחכמנו - זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל. אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול - שמפייס ואחר כך בועל". 

רבי אברהם שור מפרש בספרו 'תורת חיים' "וזהו שאמר הכתוב מלפינו מבהמות הארץ וגו' שהוא יתברך מלמד אותנו מוסר מן הבהמות והעופות שלכך בראם בטבעם הללו כדי ללמד אותנו וכן הרחקת גזל דנמלה ועריות דיונה לאו משום איסור עושות כן אלא הקדוש ברוך הוא נתן להו טבע זו ללמד אותנו בהן". 

אם כן, עלינו להתבונן בבריאה וללמוד דרך ארץ ומידות טובות מבעלי החיים. כל האמור לעיל נכון לגבי מידות מובהקות שניתן ללמוד מהן לטובה, אך חז"ל האירו את עינינו בעיסוק בסימני הטהרה של העופות, שישנן מידות שהפוטנציאל הוא טוב, אך ישנה נטיה להשתמש בהן לרעה ולכן הן טמאות. נבחן שתי דוגמאות לכך: 

חסד סלקטיבי 

"אמר רב יהודה: החסידה - זו דיה לבנה, למה נקרא שמה חסידה - שעושה חסידות עם חברותיה" החסד הוא כמובן מידה טובה ויקרה ולכן מדוע החסידה טמאה? 

בהערות הגרי"ש אלישיב (שם) נאמר: "שעושה חסידות עם חברותיה. יש שפירשו שזהו החסרון שעושה חסידות רק עם חברותיה, וזהו מנהג עוף טמא". הבעיה היא כאשר משתמשים בחסד באופן סלקטיבי, זה כבר אינו חסד טהור. 

בספר טעמי המנהגים מופיעה נקודה נוספת שכאשר עושים חסד באופן מוצהר רק 'לאנ"ש' ולא לאחרים יש בכך טעם לפגם: 

"ובשם היהודי הקדוש מפרשיסחא זצוק"ל שכתב על טעם הקדמונים באיסור אכילת עופות טמאים, מטעם שמזגן רע ומולידים טבע רע באדם האוכלם, דלכאורה מפרש רש"י ז"ל על החסידה שעושה חסידות עם חברותיה הוא סותר לטעם זה. ואמר, כי גם רש"י מודה לטעם הנ"ל, וכוונתו, שעושה חסד רק עם חברותיה ולא עם בני חבורה אחרת, שעומדת באכזריות למולם, וזהו הטבע ומזג רע שלהם" (ליקוטים - קונטרס אחרון סימן צד הערה כו).

ראיית הפגמים 

בסוגייתנו נאמר: "דא"ר אבהו: ראה - זו איה, ולמה נקרא שמה ראה - שרואה ביותר, וכן הוא אומר נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. תנא: עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל". 

הסביר רבי יוסף גרינוואלד (רבה האחרון של קהילת פאפא בהונגריה ולאחר השואה ייסד מחדש את חסידות פאפא בברוקלין): "ויש לומר דגנוז בזה רמז מוסר דאף דחוש הראיה הוא מעלה גדולה, לפעמים הוא לגריעותא דהיינו כשמשתמש בו להסתכל על דברים מכוערים כמו הראה שהוא מסתכל מרחוק על נבילה דוקא, משום הכי הוא עוף טמא" (ויחי יוסף ח"ג, ניו-יורק תש"ן, על שמיני עמ' פט).