מסכת פסחים פותחת במילים "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר".
בגמרא יש מחלוקת בשאלה מה הכוונה של המילה "אור"? "רב הונא אמר: נגהי, ורב יהודה אמר: לילי". בהתחלה הגמרא מעלה אפשרות שלשיטת רב הונא "נגהי" זה עלות השחר של יום ארבעה עשר. לאחר דיון ארוך בנושא והוכחות רבות, הגמרא מגיעה למסקנה שרב הונא סובר ש"אור" זה לילה. ובמקומו של רב הונא קראו ללילה "נגהי" ובמקומו של רב יהודה קראו ללילה "לילי".
הגמרא שואלת מדוע המשנה לא השתמשה בלשון ברורה יותר כמו "ליל ארבעה עשר"? הגמרא אומרת: "לישנא מעליא הוא דנקט [המשנה נקטה בלשון משובחת]. וכדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה" (פסחים ג, א).
לאחר מכן הגמרא מביאה סיפורים רבים על החשיבות לדבר בלשון נקיה ועל כך שהדיבור משקף את פנימיותו של האדם.
השאלה היא מדוע מסכת פסחים מתחילה ב"אור לארבעה עשר" הפותח דיון שלם וארוך בחשיבות של לשון נקיה? מה השייכות של נושא זה לפסח?
ר' צדוק הכהן מלובלין מלמדנו שזהו למעשה המפתח להבין את חג הפסח: "ופסח הוא ראש התגלות האור לישראל. דעל כן התחלת מסכת פסחים בתיבת אור גם על הלילה ללישנא מעליא דמי שזוכה לפה סח ולישנא מעליא שהוא הוצאת הדיבור מהגלות דזהו יציאת מצרים כידוע. גם לילה כיום יאיר" (פרי צדיק קדושת שבת מאמר ז).
חג הפסח מסתובב סביב ציר הדיבור: אחת המצות המרכזיות היא לספר ביציאת מצרים "אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח" (רמב"ם הל' חמץ ומצה ז, א). "היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה" (שם ג). אחד הפירושים ל"לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז, ג) הוא: "לחם שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים קטז, א).
בלילה אחד בשנה אנו מתמלאים בדיבורים של אור, בדיבורים חיוביים על הטוב שבחיינו, בהודאה ובהלל על הניסים שהקב"ה עשה איתנו אז והיום. על ידי כך אנו 'מוציאים את הדיבור מהגלות' ומפתחים שאיפה שהדיבורים שלנו בשאר השנה יהיו דיבורים כאלה - הספוגים בגאולה.
מסכת פסחים פותחת במילה אור ולא במילה לילה, כדי ללמדנו להרבות במילים שמוסיפות אור בעולם ולא להפך. שיח הספוג בראיית הטוב הינו המפתח לגאולה ולחירות האישית והלאומית.
