במשנה בתחילת הפרק נאמר שבדיני ממונות, טומאות וטהרות מתחילים מהגדול, אך בדיני נפשות מתחילין מן הצד, כלומר מהקטנים כדי שלא יחששו לומר את דעתם ולחלוק על הגדול.
בסוגייתנו רב סיפר שהיה דיין בבית דינו של רבי ושאלו אותו ראשון מה דעתו. הגמרא שואלת והרי במשנה נאמר שצריך לשאול את הגדול ולכן מדוע לא שאלו את רבי קודם?
"אמר רבה בריה דרבא, ואיתימא רבי הלל בריה דרבי וולס; שאני מניינא דבי רבי, דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחלי".
רש"י מסביר שבבית דינו של רבי היו שואלים את הקטן גם בדיני ממונות, מפני ענוה יתירה שהיתה ברבי (מסורת הש"ס מפנה למשנה בסוטה מט, א: "משמת רבי - בטל ענוה ויראת חטא").
מיד לאחר מכן הגמרא מביאה מימרא נוספת: "ואמר רבה בריה דרבא ואיתימא רבי הלל בריה דרבי וולס: מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד".
מקובלים אנו שכאשר יש את ו' החיבור בין שתי מימרות, הן קשורות אחת לשניה. ולכן עלינו לשאול מה השייכות ביניהן?
ר' צדוק הכהן מלובלין כותב שרבי זכה לאחד את כל תלמידי החכמים שבתקופתו "שבאותו דור היה כל כנסיית חכמי ישראל אצלו. דעל כן אמרו (גיטין נ"ט א) דמימות משה ועד רבי לא היה תורה וגדולה במקום אחד וכן מרבי עד ר' אשי כי ליסוד התורה הכרח שיהיו כל התלמידי חכמים יחד תחת ראש ומנהיג אחד. אם לתורה שבכתב בימי משה וכן לתורה שבעל פה בימי רבי ור' אשי מיסדי המשנה והתלמוד שהוא פירוש המשנה שהם כללות התורה שבעל פה שבידינו" (מחשבות חרוץ אות כ).
כיצד רבי הצליח לעשות זאת?
התשובה היא שהענוה היתירה שהיתה בו והכבוד שהוא נתן גם לתלמידי החכמים הקטנים, סללו את הדרך לאיחוד כל תלמידי החכמים שבדורו.
רעיון זה מתבטא בדברי ר' צדוק על הגמרא שרבי נטע נטיעה בפורים (מגילה ה, א): "שהנטיעה של שמחה הוא להראות שמחתו ביום זה על ידי הנטיעה שרומז לדברי תורה ולקיבוץ תלמידי חכמים וכמו שאמרו (תענית ז' א) כי האדם עץ השדה וכו' אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל. ואמרו שם אחר כך למה נמשלו דברי תורה כעץ וכו' קטן מדליק את הגדול וכו'. וזה טעם מה שאמרו (ראש השנה ט"ז ריש ע"א) בעצרת על פירות האילן. ועיקר שמחת הפורים שלו היה שזכה על ידי זה לאותה הנטיעה של שמחה שזכה לה בישיבה הגדולה של תלמידי חכמים שהיה לו" (שם).
יש לעיין בדברי הגמרא שהביא ר' צדוק: "אמר רב נחמן בר יצחק: "למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול - אף תלמידי חכמים, קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז, א).
אימתי התורה היא "עץ חיים למחזיקים בה"? כאשר תלמידי החכמים מכבדים זה את זה וכאשר הגדולים לומדים גם מהקטנים. בכוחה של תורה כזאת לתת פירות נצחיים.
נראה שזו הסיבה שהגמרא הסמיכה את שתי המימרות של רבה בריה דרבא. רבי הצליח לאחד את עולם התורה על ידי הענוה היתירה שהיתה בו שהתבטאה במנהג בבית דינו להתחיל מהקטן אפילו בדיני ממונות. בדרך זו רבי הצליח להצמיח את עץ התורה שבעל פה שנותנת פירות לכל הדורות.
