מאת: נתן קוטלר

אין מזהירין מן הדין

הגמרא מבררת מה המקור לאיסור לשחוט קרבן מחוץ לעזרה? הגמרא מביאה את דברי רבי אבין שמקור האיסור הוא מקל-וחומר: "אלא אמר ר' אבין: ק"ו, ומה במקום שלא ענש הזהיר, מקום שענש אינו דין שהזהיר". כלומר: היו תקופות ביניים שבן אמנם הבמות נאסרו, אך עדיין נשארו קדשים שהוקדשו עוד בשעת היתר הבמות (כמו לפני הקמת המשכן). 

בתקופות ביניים אלו התורה הקלה בעונש של המקריב קדשים אלו ואינו חייב כרת. מכל מקום מצינו שהתורה הזהירה שאסור לעשות כן. 

הקל-וחומר פועל בדרך הבאה: אם התורה הזהירה על הקל (איסור הקרבת קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות שאינו נענש בכרת), אינו דין שהתורה הזהירה על החמור (איסור הקרבת קדשים שהוקדשו לאחר איסור הבמות שנענש בכרת)?! אך הגמרא מקשה אי אפשר לקבוע שהתורה הזהירה על איסור מסויים על סמך קל-וחומר: "וכי מזהירין מן הדין? אפילו למ"ד עונשין מן הדין, אין מזהירין מן הדין!". מצינו סיבות שונות מדוע אין מזהירין ואין עונשין מן הדין. נברר כאן את אחת הסיבות (שאר הסיבות כבר הובאו בספר גמרא באמונה: שיעורים במסכת בבא קמא). 

השכל האנושי עשוי לטעות

רבי אהרן אבן חיים בספרו 'קרבן אהרן' הסביר שאין מזהירין ועונשין מן הדין משום שהקל-וחומר הינו היקש שכלי וייתכן ויש לו פירכא ולכן אי אפשר להתבסס רק על השכל האנושי להעניש בעונשי גוף (מלקות, מיתה): 

"החלק הי"ג הדבור בתועלת הק"ו. עם היות שנלמוד חומרא מה בנושא אחד בדין ק"ו, לא יועיל לנו זה אלא ללמוד האיסור או החומרא לבד, אבל לא להזהיר בו ולא לענוש בו דאין מזהירין מן הדין ולא עונשין מן הדין, ר"ל שאין האיסור הנלמד מק"ו נחשב כלאו מן התורה לשמש במקום אזהרת לעונש הכתוב בתורה, וגם אין עונשין על זה האיסור לעובר עליו, והטעם בזה לפי דעתי הוא מפני שהק"ו הוא הקש שכלי,ולפעמים יש לו פרכא ופרכתו מדרך החפוש, ולזה נחוש תמיד שמא ק"ו פריכא הוא ונעלם ממנו נושא מה בקולא שבו או חומרא אשר בזה נוכל לסתור אותו, ולזה די לנו שנלמד ממנו האסור, אבל לא לענוש בעבורו לא מיתה ולא מלקות"[1]. 

אם כן, מאחר והשכל האנושי עשוי לטעות, אי אפשר להתבסס על השכל כאשר העונש אינו מפורש בתורה. 

גישת הרב הירש: ה' מקור המצפון

 הרב הירש מתייחס לטעם הראשון שהובא 'השכל האנושי עשוי לטעות', אך הוא לוקח זאת כמה צעדים קדימה. הרב הירש פותח ואומר ש"בתחום המשפט הפלילי אין מטילים עונש על יסוד היסק הגיוני גרידא". לאחר מכן, הרב הירש מלמדנו את העומק שמאחורי הכלל 'אין עונשין מן הדין': 

"נמצינו למדים מכאן: התורה קבעה את עונשם של עדי השקר, אולם כאשר בית הדין בא להטיל את העונש הזה, אין הוא רשאי לחרוג מן המשתמע מלשון הכתוב ואין לו רשות להסיק מסקנה הגיונית - אפילו היא נראית מובנת מאליה. ההלכה ש'אין עונשין מן הדין' מתקיימת אפוא בעדי השקר בצורה בולטת ביותר, ועד זומם שכבר גרם בעדותו למות הנאשם נפטר בדיני אדם ועונשו נמסר לדין שמים. כעין זה גם עונשו של הנשבע לשקר הוא ביד ה', שכבר אמר עליו: 'כִּי לֹא יְנַקֶּה ה'' (לעיל ה, יא). 

עובדה זו היא בעלת חשיבות עליונה לכל מוסד העדות, שכל מערכת בתי המשפט מבוססת עליו. עובדה זו מכריזה קבל עם ועדה שחוק התורה נמסר לבית דינו של האדם ואין להרחיב את תחולתו על פי שיקול דעתו של האדם. ה' הוא הניצב למעלה מן החוק, וכאשר מסר את החוק לבית דינו של האדם, הוא העביר אליו רק חלק ממשפטו. אין השופטים רשאים לעשות משפט אלא כשליחי ה' ועד כמה ששליחותם מגעת, ובמקום שמסתיים הכח וההרשאה של בית דין האדם, שם מתחילה ההנהגה של הצדק האלוהי. 

נמצא שהשופטים והעדים עומדים "לפני ה'" כלשון הכתוב שלנו, כי המצפון הוא אבן היסוד לכל מדינת המשפט של החברה האנושית, וה' לבדו הוא התנאי והמקור הראשון של המצפון. ואם חדל המצפון להיות קולו של ה' - מה עוד נותר ממנו?" 

הרב הירש מלמדנו שהכלל 'אין עונשין מן הדין', אינו חל רק כאשר השכל האנושי עשוי לטעות וניתן למצוא פירכא לקל-וחומר, אלא כלל זה חל גם במקרים שבהם המסקנה ההגיונית מובנת מאליה וברורה. העומק של כלל 'אין עונשין מן הדין', הוא ללמדנו ענוה. 

בית הדין יונק את סמכותו מהקב"ה והוא רשאי להעניש וליטול חיים רק במקרים המפורשים בתורה. אולם, כאשר התורה לא כתבה במפורש את העונש במקרים מסוימים, אסור לבית הדין לחרוג מתחום סמכותו ולהשתמש בהיקש שכלי כדי לקבוע את העונש. 

ולכן 'אין עונשין מן הדין', כי לבית הדין אין כל סמכות להעניש מעבר לגבולות שנתנה התורה. מצינו בגמרא במכות שרבי יהודה בן טבאי דן למיתה עד זומם אחד "להוציא מלבן של הצדוקים", אך רבי שמעון בן שטח אמר לו "אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגים עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם" (מכות ה, ב). 

אם כן, למרות שכונותיו של רבי יהודה בן טבאי היו טובות, הוא חרג מסמכותיו שהתורה נתנה לו ולכן נחשב שהוא שפך דם נקי. מסופר שניסה לבקש מחילה על מעשהו "כל ימיו של רבי יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע". בפרט בעידן 'הפוסט-מודרני' המתבסס על השכל האנושי כמקור המצפון, עלינו לזכור ולהזכיר שמקור המצפון הינו ה'. ולכן, מי שמנסה לחרוג מסמכויותיו שניתנו לו על ידי ה' בסופו של דבר יגיע לשפיכת דם נקי. 

הרב הירש כותב "כי המצפון הוא אבן היסוד לכל מדינת המשפט של החברה האנושית, וה' לבדו הוא התנאי והמקור הראשון של המצפון. ואם חדל המצפון להיות קולו של ה' - מה עוד נותר ממנו?". 

אנו רואים כיום את דבריו של הרב הירש מתגשמים, כאשר החברה האנושית מתנכרת למקור האלוקי של המצפון ומסתמכת רק על השכל כמקור המצפון, לא נותר מהמצפון מאומה ומתרחשת פשיטת רגל מוסרית.

[1] קרבן אהרן ברייתא דרבי ישמעאל (מידות אהרן) פרק ב' חלק י"ג קל וחומר.