מאת: נתן קוטלר

בסוגייתנו מופיע סיפור מזעזע בברייתא: 

"דתניא, אר"ש בן שטח: אראה בנחמה, אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו ומצאתי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, אמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, או אני או אתה? אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, אלא המקום יפרע ממך; אמרו: לא זזו משם עד שנשכו נחש ומת!". 

עלינו לשאול מספר שאלות: 

1) מה פירוש הביטוי "אראה בנחמה"? 

2) יש להבין את ההוה אמינא של רבי שמעון בן שטח [להלן רשב"ש] כיצד היה יכול להרוג את הרוצח ללא התראה? 

השאלות משיבות על עצמן בתשובה אחת: 

בגמרא בחגיגה (טז, ב) מופיעים דברי רבי יהודה בן טבאי "אראה בנחמה". רבי יהודה בן טבאי היה תלמידו של רשב"ש וכנראה שזו היתה לישנא דשגרא אצל רבו. תוספות אומרים "כלומר לא יוכל לראות בנחמת ציון אם לא עשה זה" (ד"ה אראה בנחמה). 

המהרש"א שואל (שם): "פירשו בתוס' כלומר לא יוכל לראות בנחמות ציון כו' עכ"ל. גם שהיה בית המקדש שני קיים בזמן יהודה בן טבאי קאמר הכי אראה בנחמות ציון של חורבן בית ראשון!". 

וא"כ מדוע רבי יהודה בן טבאי ורשב"ש אמרו כך על תקופתם? 

המהרש"א משיב: "דגאולה שניה בבית שני לא הוה גאולה גמורה שהרי לא חזר להם מלכות בית דוד וכמה דברים שחסרו בבית שני כדאיתא ביומא (כא, ב וראה ר"ה יח, ב)". 

נראה שהיה קלקול נוסף בבית שני שבגללו אמרו "אראה בנחמה" והוא - שפיכות דמים. חז"ל אומרים שבבית שני היתה תופעה ש"נפישי רוצחים" ולכן הסנהדרין הגלתה את עצמה ארבעים שנה לפני החורבן. 

בנוסף, ישנם מקורות רבים על שפיכות דמים שהיתה באותה תקופה (ראה יומא כג, א). על פי זה ניתן לתרץ את השאלה השניה – מדוע רשב"ש אמר שצריך להורגו בלי התראה? 

התוספות (כאן ד"ה על פי שנים עדים) אומרים "חבר היה וכמ"ד (מכות ו, ב; ובסנהדרין ח, ב) דאין צריך התראה". ואם כן, מדובר שהרוצח היה תלמיד חכם ומשום ש"חבר אין צריך התראה" לכן אילו היו שני עדים היה מותר להורגו. 

נתבונן במציאות – רשב"ש לא היה מזועזע רק מהרצח שהתחולל נגד עיניו, אלא בעיקר מהזהות של הרוצח – תלמיד חכם שייתכן שהכירו והעריך את גדלותו בתורה. ולכן רשב"ש אומר "אראה בנחמה", כלומר אמנם בית המקדש השני קיים, אך עצם זה שישנן תופעות חמורות כל כך כמו רציחות ובפרט שתלמידי חכמים משתתפים בשפיכות דמים – זו מציאות מקולקלת כל כך שצריכים נחמה גדולה. 

הנצי"ב כתב בהקדמתו לבראשית: "דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. ע"כ מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובא עי"ז לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. וע"ז היה צדוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ".