בסוגייתנו מובא מעשה בשכיב מרע שכתב שטר מתנה שמקנה לפלוני "בחיים ובַּמָּוֶת".
השאלה היא מה הדין אם השכיב מרע הבריא, האם רשאי לחזור בו?
רב סובר שהמתנה היא "כמתנת שכיב מרע" שרק נקנית לאחר מיתה ולכן אם הבריא יכול לחזור בו.
אך שמואל סובר שהמתנה היא "כמתנת בריא" ושנקנית בחיים ולכן אפילו אם הבריא, אינו יכול לחזור בו. הגמרא אומרת ששיטת רב מובנת לפי הלשון בשטר "ובַּמָּוֶת", אך כיצד רב יסתדר עם הלשון "בחיים"?
הגמרא אומרת "והאי דכתיב בחיים - סימן בעלמא דחיי". הרשב"ם מסביר: "סימנא לחיים - כלומר בַּמָּוֶת דוקא הוא ומחיים לאו דוקא אלא לסימן טוב לפי שהזכיר מיתתו שלא רצה לפתוח פיו לשטן כלומר המקום יצילני מחולי זה ולא אמות".
נראה שזה גם סימן לכך שאותו שכיב מרע לא התייאש מהחיים. הוא שמר על תקוה שיבריא, שהרי הוא דאג לכתוב בשטר "סימנא לחיים" ולכן לפי רב הוא רשאי לחזור בו. אנו גם אומדים את דעתו שבוודאי לא התכוון לפזר את נכסיו באופן שיצטרך לבריות או ימות ברעב.
אם כן, דווקא משום שהשכיב מרע שמר על תקוה, לכן הוא רשאי לחזור בו ממתנתו.
מעניין שגם שיטת שמואל היא אופטימית לגבי כוונתו של השכיב מרע. שמואל סובר שאינו רשאי לחזור בו, כי כתב "בחיים", ואם כן, מתנתו היא כמתנת בריא "כאילו לא כתב בה מות" (רשב"ם).
השכיב מרע אמנם הזכיר "ובַּמָּוֶת", אך כוונתו היתה לציין זמן רחוק ועתידי "כמאן דאמר מעתה ועד עולם".
ההלכה נפסקה בנהרדעי לפי שיטת רב שגם ברגעיו הקשים השכיב מרע שומר על תקוה לחיים ונאחז ב"סימנא לחיים" ליישב את דעתו שיחיה מחולי זה (רמב"ם הל' זכיה ומתנה ח, יט) ובתפילה ש"המקום יצילני מחולי זה ולא אמות" (רשב"ם שם).
אנו יכולים לראות מכאן את הכח של מילה אחת "בחיים" שמתאפשרת לשכיב מרע לחזור בו. ויותר מזה – מילה זו מיישבת את דעתו ומחזקת בו את הרצון לחיות ולשמור על תקוה.
