בסוגייתנו מופיעה ברייתא עם מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי לגבי 'ידיעות הטומאה'. הם נחלקו במקרה שהיתה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם ביניהם. לשיטת אביי נחלקו בשאלה מה היתה הידיעה בהתחלה? "אלא אמר אביי, קסבר רבי: ידיעת בית רבו שמה ידיעה".
רש"י מפרש: "ידיעת בית רבו - שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא ידע שהרגיש כשנגע אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא (בטומאה כשנוגע בה) שמה ידיעה".
לשיטת רבי עקיבא הוא ידע שנטמא, אך שכח אחר כך שנטמא. אך לשיטת רבי הוא ידע שנגע בטומאה, אך לא היה מודע לכך "לא התבונן לשום על לבו שנטמא".
עלינו להתבונן בדברי רש"י. ר' חיים שמואלביץ שואל כיצד ייתכן שאדם למד בבית רבו את המשמעות של נגיעה בטומאה והוא ידע שנגע בטומאה ובכל זאת הידיעה אינה משפיעה על מעשיו והוא נכנס למקדש בהעלם טומאתו?
ר' חיים שמואלביץ כתב: "נמצא שאין תועלת בכל מה שהאדם יודע אם אינו שם על לבו ואינו מצרף את כל מה שיודע ומקשר את זאת אל עצמו, ובלא שימת לב, הרי כל מה שהוא יודע נשאר חכמה בעלמא, ואין לזה קשר אליו, וממילא הוא נשאר במצבו הירוד" (שיחות מוסר מאמר קב).
לפעמים אדם יכול לדעת את התורה כחכמה אינטלקטואלית, אך לא להפנים אותה ולהפוך אותה לכח מניע בחיי המעשה. "ידיעת בית רבו" היא דוגמה מוחשית למי שלומד את התורה, אך לא חי אותה.
ההפך הגמור מ'תסמונת ידיעת בית רבו' הוא כהדרכת הרמב"ן כתב באגרתו "והוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקיימה. וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". בתפילת השל"ה לפני הלימוד אנו אומרים: "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מידות ישרות ולידי ידיעת התורה, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
