בסוגייתנו מסופר שאלעזר בן דורדיא היה נוהג לחטוא בחטאים הירודים ביותר, פעם אחת בעיצומו של החטא, נאמר לו שהוא הגיע למקום נמוך כל כך עד שאין לו סיכוי לחזור בתשובה.
דברים אלו זעזעו אותו ומסופר שהלך וישב בין שני הרים וגבעות וביקש מכוחות הטבע שיבקשו עליו רחמים, אך משלא נענה בחיוב "אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא...בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי" (עבודה זרה י"ז, א).
מצינו שרבי בכה גם במקרה הטרגי של 'אחר'. מסופר במסכת חגיגה (טו, ב) שלאחר שאלישע בן אבויה ('אחר') נפטר, בתו הגיעה לפני רבי וביקשה שיפרנס אותה "אמר לה (רבי): בת מי את? - אמרה לו: בתו של אחר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם? והא כתיב (איוב י"ח) 'לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו!' - אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו. מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי. בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה - כך, למשתבחין בה - על אחת כמה וכמה".
ישנם קווים מקבילים בין סיפורו של אלישע בן אבויה לבין סיפורו של אלעזר בן דורדיא. לדוגמא, שניהם שמעו שאין להם סיכוי לחזור בתשובה, 'אחר' שמע מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים - חוץ מאחר" (חגיגה טו, א) ואלעזר בן דורדיא שמע "אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה" (עבודה זרה שם).
אך נראה ששתי הדמויות משלימות אחת את השניה, לאלעזר בן דורדיא לא הייתה את ההזדמנות לממש אפילו חלק מהפוטנציאל שהיה בו, מאחר והוא "געה בבכיה עד שיצתה נשמתו".
לעומתו, אלישע בן אבויה מימש חלק מהפוטנציאל שבו לפני שיצא לתרבות רעה "אמרו עליו על אלישע בן אבויה, שלא היתה העזרה ננעלת על אדם חכם וגבור בתורה בישראל כמותו. וכיון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא, היו כל החברים עומדים על רגליהם ומאזנים לדבריו, ואח"כ באים כלם ונושקין אותו על ראשו. אם בטבריא כך, קל וחמר בשאר מדינות ובשאר עיירות" (רות רבה פרשה ו).
אך מצד שני, אלישע בן אבויה לא ניצל את ההזדמנות לחזור בתשובה, אלא הוא המשיך בדרכו הרעה ולא הועילו כל נסיונותיו של רבי מאיר, תלמידו, להחזירו למוטב. אך לעומתו, אלעזר בן דורדיא נפטר מן העולם כשהספיק לחזור בתשובה.
מדוע רבי בכה בשני המקרים?
נראה שרבי בכה על הפוטנציאל הגדול שהיה טמון בשניהם, במקרה של אלישע בן אבויה רבי בכה על הפוטנציאל הגדול שנקטע באיבו ובמקרה של אלעזר בן דורדיא רבי בכה על הפוטנציאל הגדול שלא היה לו את האפשרות להתממש.
שני המקרים היו אמנם טרגיים וראוי היה לבכות על ההזדמנות שהוחמצה לאלישע בן אבויה ועל ההזדמנות שאפילו לא הייתה לאלעזר בן דורדיא, אבל רבי לא בכה רק על המתים, אלא בעיקר על החיים.
בשני המקרים רבי הפנה את דבריו אלינו, במקרה של אלישע בן אבויה "בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה - כך, למשתבחין בה - על אחת כמה וכמה". ובמקרה של אלעזר בן דורדיא "בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת".
רבי בכה משום שלא תמיד אנו מודעים לכמה גדול הפוטנציאל שטמון בתוכנו ולפעמים אנו מאפשרים לכישרונותינו הנפלאים להתבזבז לריק.
לכן הפנייה היא בעיקר אלינו, המסר מאלישע בן אבויה שצריך להקשיב לקול הפנימי שלנו ולא להתבלבל מקולות של ייאוש האומרים שאין לנו סיכוי, אלא להאמין בטוב הגלום בתוכנו. והמסר מאלעזר בן דורדיא שלעולם לא מאוחר מדי להתחיל, אם לא שאלנו את עצמנו עד כה "מה תפקידנו בעולם?", לעולם לא מאחר מדי. הרי "יש קונה עולמו בשעה אחת".
