'דינא נמי היינו תורה' – הרעיון הדתי של המשפט


עיון בשיטת ה'שרידי אש' 

מאת: נתן קוטלר


מה תוקף עדותו של הקיסר ווילהלם?

 מסופר שפרופסור גרמני פעם התווכח עם הרב ויינברג בברלין וטען שהיהודים הם הגורמים לאנטישמיות כי אינם מחשיבים עדות של גוי בבית הדין.  אפילו אם יבוא הקיסר ווילהלם בכבודו ובעצמו להעיד בבית הדין הרי שעדותו תהיה חסרת כל תוקף. לעומת זאת אם יבוא חייט או עגלון פשוט עדותו תתקבל כי הוא יהודי. הרב ויינברג אמר לו שאפשר לשאול עוד יותר והרי לכל דבר שבקדושה צריך מנין. ואם בבית כנסת יש רק תשעה מתפללים, אפילו אם יבוא הקיסר ווילהלם בכבודו ובעצמו אי אפשר לצרפו למניין. אך ברגע שיופיע חייט או עגלון יהודי הם יצטרפו למניין. אמר לו הפרופסור "במקרה של בית הכנסת אני מבין יפה שאי אפשר לצרף נכרי כי זהו ענין דתי ורק מי שמשתייך לאותה הדת יכול להצטרף למניין". הרב ויינברג השיב לו "זה כל העניין, אצלנו גם המשפט – הוא בבחינת 'פולחן', ומקומו של הסנהדרין – ליד המזבח! וזהו הכתוב בריש פרשת משפטים: "ואלה" – מוסיף על הראשונים, מה אלו מסיני אף אלו מסיני. כלומר שהכל בגושפנקא אלוקית-דתית" (חידושי ה'שרידי אש' ח"א נספח ב': בבא מציעא סי' לד עמ' תקכט). 

משמעות מקום בית הדין הגדול

 הרב ויינברג הזכיר שמקומו של הסנהדרין ליד המזבח. מקור דבריו הוא בתלמוד הירושלמי "ומניין שהיתה סנהדרין גדולה אצל המזבח (שמות כ, כג) ולא תעלה במעלות על מזבחי ומה כתיב תמן (שם כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (ירושלמי מכות ב, ו). בסוף פרק כ' שבסוף פרשת יתרו מוזכר המזבח ובתחילת פרק כ"א שבתחילת פרשת משפטים מוזכר החיוב למנות דיינים ואם כן חז"ל דורשים מסמיכות הפרשיות שישנו קשר בין המזבח לבין הסנהדרין.    במשנה בסנהדרין נאמר שהיו שלשה בתי דין בהר הבית "אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית" (פו, ב). שני בתי הדין הראשונים היו של עשרים ושלושה ואילו בית הדין הגדול בלשכת הגזית היה של שבעים ואחד (שם פח, ב). רואים מכאן ששלושה בתי דין היו קיימים בהר הבית ואם כן אין לך חיבור גדול יותר מזה בין מרכז המשפט למרכז הקודש בישראל.  המקום של בית הדין הגדול היה משמעותי עד כדי כך שהתזוזה הקטנה ביותר ממקום הקודש צמצמה את סמכויותיו של בית הדין הגדול: "אמר רב נחמן בר יצחק: לא תימא דיני קנסות, אלא שלא דנו דיני נפשות. מ"ט? כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן, אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו, דכתיב: ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם" (עבודה זרה ח, ב). מה הכוונה במושג "המקום גורם"? התוספות מסבירים: "דלגבי דיני נפשות לא איקרי מקום אלא לשכת הגזית שהיתה חציה בקדש וחציה בחול והיינו טעמא משום דבעי' סנהדרין סמוך לשכינה והכי נמי אמרינן (לקמן דף נב.) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה אצל מזבח דכתיב שופטים ושוטרים וסמיך ליה לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה' ולפיכך גלו וישבו בחנות אף על פי שחנות עצמו היה בהר הבית מ"מ לא היה סמוך לשכינה כלשכת הגזית". הסנהדרין חייבת להיות בלשכת הגזית קרובה לשכינה, אך אם היא מתרחקת ממקום זה (אפילו בתוך הר הבית) היא כבר אינה יכולה לדון דיני נפשות. 

"דינא נמי היינו תורה"

 בגמרא בברכות (ו, א) נאמר: "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת שנאמר: אלהים נצב בעדת אל; ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם - שנאמר: אלהים נצב בעדת אל; ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם - שנאמר: בקרב אלהים ישפוט; ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם - שנאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו'. ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו - שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". הגמרא בהמשך שואלת: "וכי מאחר דאפילו תרי - תלתא מבעיא?" מדוע צריך דרשה מיוחדת לשלושה מהפסוק "בקרב אלהים ישפוט"? והרי אם כבר נאמר לגבי שניים שהשכינה שורה אצלם, אין צורך לפרט גם שהשכינה שורה אצל שלושה! הגמרא משיבה "מהו דתימא: דינא שלמא בעלמא הוא, ולא אתיא שכינה". אלמלא הדרשה על הפסוק לגבי שלושה היינו חושבים שבית דין אינו נחשב עיסוק בתורה, אלא רק עשיית שלום בין בני אדם. ולכן השכינה לא שורה בבית הדין. 

אך הגמרא אומרת שמחשבה כזאת היא טעות "קמשמע לן דדינא נמי היינו תורה". הפסוק לגבי השלושה בא ללמדנו שהשכינה שורה גם בבית הדין כי המשפט הוא גם תורה. הרב ויינברג מסביר את המשמעות הגדולה בדברי חז"ל "דינא נמי היינו תורה" – בדברים הבאים: "רעיון זה רצו חז"ל להביע באמרם שגם הדין – דבר של תורה הוא. המשפט העברי הוא חלק מדת ישראל, ותורת ישראל לא תחמה תחומים ולא רצתה להבדיל ולהפריד בין חוק דתי ומשפט אזרחי, אלא ראתה את שני הדברים הללו כראות יחידה אחת, דבוקים וקשורים זה בזה בקשר אמיץ" ('לפרקים' עמ' שעב). 

סיכום

 יש הטוענים שיש להפריד בין הדת למדינה ושאין לתורה מה לומר בנושאי מדינה, צבא, חברה וכלכלה וכד' ושבנושאים אלו אין שייכות לקודש. 

אך אחד החידושים הגדולים של התורה הוא שאי אפשר להפריד בין התחום שבין אדם לחבירו לבין התחום שבין אדם למקום, אי אפשר לנתק בין המדינה לבין הקדושה ואי אפשר להפריד בין המשפט לדת. מקום מרכז המשפט (בית הדין הגדול) היה נמצא במרכז הקודש (לשכת הגזית שבהר הבית וסמוך למזבח), העיסוק בענייני משפט (אפילו בדיני ממונות בסכסוכי שכנים ובנזקי בור ושור) נחשב עיסוק בתורה והשכינה שורה בבית הדין. 

רעיון זה על החיבור בין הדת למדינה בא לידי ביטוי בתגובתה של מלכת שבא: "וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה. וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד משרתו מְשָׁרְתָיו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ה' וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ". בפסוק המקביל בדברי הימים נאמר "וַעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ה' וְלֹא הָיָה עוֹד בָּהּ רוּחַ" (דברי הימים ב' ט, ד). כלומר היה כעין גשר שחיבר בין ארמונו של שלמה המלך לבית המקדש. מה הפעים כל כך את מלכת שבא? 

שמעתי פעמים רבות ממו"ר הרב מרדכי גרינברג שליט"א, נשיא ישיבת 'כרם ביבנה' שמלכת שבא נפעמה כל כך מהחיבור בין המדינה (ארמון המלך) לבין הדת (בית המקדש), דבר כזה מעולם לא ראתה באף מקום אחר ולכן כשראתה את הגשר המחבר נאמר "וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ". "משמעותו של חיבור זה הוא" כתב מו"ר הרב גרינברג בספרו 'מדרכי הכרם' "שאין תחום חברתי או מדיני שאיננו מבוסס על צדק ומוסר. ולא מוסר אנושי, אלא אלוקי דווקא". ומביא בהקשר זה את דבריו של הרב קוק באורות ישראל (א, ז): "שני דברים מאירים בישראל: המוסר הטהור בכל שאיפותיו...והידיעה שהכל נובע מהקריאה בשם ה'".