סוגייתנו עוסקת בשאלה מדוע בכניסה לארץ עם ישראל נצטוו "וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דברים יב, ג)? והרי ארץ ישראל "ירושה היא להם מאבותיהם" ולכן הנכרים שחיו בארץ ישראל לא היו יכולים לאסור את האילנות שהרי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו"!
הגמרא מתרצת תירוץ מעורר חשיבה: "אלא מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים, וכי אתו עובדי כוכבים, שליחותא דידהו עבדי [כאשר עם ישראל עבדו לעגל, הם גילו דעתם שנח להם בעבודת כוכבים, ולכן כשבאו עובדי כוכבים ועבדו עבודה זרה בארץ ישראל, הם עשו את השליחות של עם ישראל]". ואם כן העבודה זרה נחשבת כעבודה זרה של ישראל שלא ניתן לבטלה והיא אסורה לעולם.
ה'תורת חיים' מתייחס להשלכות של חטא העגל לדורות קדימה:
"לכאורה קשה למה זה גבה הקדוש ברוך הוא חובו של מעשה העגל בשעת חורבן ירושלים וארץ ישראל ונראה לפי שא"י קדושה היא וטהורה אשר ה' דורש אותה ולכך אינה סובלת עליה טומאת עבודת כוכבים ומזלות ועובדיה ומקיאה אותן ובשעה שחטאו ישראל בעגל וגלי אדעתייהו דניחא להו כעבודת כוכבים ומזלות ואיוו לאלוהות הרבה אז הוסיפו ישראל טומאה בא"י שעל ידי כן נאסרו כל האשרות שבארץ ישראל ונעשו עבודת כוכבים ומזלות" (שם נג, ב).
ה'תורת חיים' מלמדנו שהקשר בין עם ישראל לארץ ישראל אינו כמו קשר רגיל בין עם לארצו. משחר ההיסטוריה, נרקם קשר נצחי ועמוק בין ישראל וארץ ישראל. חז"ל אומרים על המילים בפסוק "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ" (חבקוק ג, ו): "מדד הקב"ה בכל הארצות ולא מצא ארץ שראויה להינתן לישראל אלא ארץ ישראל" (ילק"ש חבקוק רמז תקסג וראה: במדבר רבה כג, ז).
לכן בכוחו של עם ישראל להשפיע על רמת הקדושה והטומאה בארץ ישראל אפילו מרחוק. כל שכן כאשר עם ישראל נמצא בארצו, הוא מוסיף או ממעט חלילה את הקדושה בארץ ישראל. מדובר באחריות גדולה מאוד שהרי רק כאשר עם ישראל מוסיף קדושה בארצו, הוא יכול לממש את תפקידו ושליחותו בעולם.
