בסוגייתנו נאמר שמחשבה פוסלת את הקרבן בארבע עבודות הדם (כגון שכיוון דעתו בזריקת הדם לשם קרבן שלמים ולא לשם קרבן פסח). רבי טרפון אמר "אקפח את בניי, אם לא שמעתי להבחין הפרש בין קבלה לזריקה, ואין לי לפרש".
אמנם היתה לרבי טרפון מסורת שישנו הבדל ברמת החומרה בין קבלת הדם לזריקת הדם, אך נשתכחה ממנו המסורת המדוייקת.
הברייתא מספרת שרבי עקיבא הצליח לשחזר את המסורת ולחלק ביניהן: "אמר רבי עקיבא, אני אפרש: קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה, זריקה עשה בה מחשבה כמעשה; קבלו בחוץ - אינו חייב כרת, זרקו בחוץ - ענוש כרת; קבלוהו פסולין - אין חייבין עליו, זרקוהו פסולין - חייבין עליו".
אם כן, זריקת הדם חמורה יותר מקבלת הדם בשלושה היבטים שונים: מחשבה, מקום עבודת הדם, פסולי עבודה.
רבי טרפון אמר לו: "העבודה! אם [לא] הטית ימין ושמאל, אני שמעתי ואין לי לפרש, אתה דורש ומסכים לשמועה; בלשון הזה אמר לו: עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מחייו!"
שחזור המציאות
מצינו מקרה אחר שרבי עקיבא הצליח לשחזר את המציאות: בתלמוד הירושלמי (יומא א, א) נאמר שרבי טרפון "אביהן של כל ישראל" טעה בין תקיעת הקהל לתקיעת קרבן. מה היתה טעותו? הגמרא מספרת שרבי עקיבא דרש על הפסוק "וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת" (במדבר י, ח) – "תמימים ולא בעלי מומין". אם כן, כהן בעל מום פסול לתקוע בחצוצרות.
אך רבי טרפון אמר לו: "אקפח את בניי אם לא ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה וחצוצרתו בידו ותוקע!"
אך רבי עקיבא בחכמתו הצליח לשחזר את המציאות: "אמר לו ר' עקיבה רבי שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל ואני אומר בשעת קרבן". רבי טרפון אמר לו: "אקפח את בניי שלא הטיתה ימין ושמאל אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי ולא היה לי לפרש ואתה דורש ומסכים לשמועה הא כל הפורש ממך כפורש מחייו".
אנחנו רואים כאן שני מקרים מופלאים שבהם רבי עקיבא הצליח לכוון לאמת ולשחזר לא רק את המסורת, אלא גם לשחזר את המציאות.
ברגע שרבי טרפון שמע את דברי רבי עקיבא, הוא נזכר במסורת והמציאות התבהרה לו.
בשני המקרים רבי טרפון אמר "כל הפורש ממך כפורש מחייו!" מכיוון שהגמרא בזבחים הדגישה "בלשון הזה אמר לו", ראוי לברר מה המשמעות של דבריו.
ענוה וסיעתא דשמיא
החתם סופר [1] כותב שחכם בעל ענוה זוכה לסיעתא דשמיא בפסיקתו. בגמרא בברכות (ד, א) דוד המלך העיד על עצמו "ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה".
החתם סופר שואל מדוע הלכו דוקא לדוד לשאלות בטהרה? והרי ירושלים היתה מלאה בחכמי הסנהדרין, בכהנים ובמורי הוראה?
החתם סופר משיב "אבל יש לומר אי אכי נמי, אך כיון שהקרא מעיד על דהע"ה וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום (שם), א"כ כל שום ספק שנסתפקו בעלי הוראה בשפיר ושליא וכדומה, לא יצאו ידי חובתם עד שהקריבו משפטם והוראתם לפני מי שהלכה כמותו שמכוון ההלכה אל האמת, ע"כ היו ידיו מלוכלכים לטהר נשים לבעליהן". אם כן ידעו שלדוד המלך יש סיעתא דשמיא מיוחדת בפסיקתו ולכן הלכו דוקא אליו.
החתם סופר אומר שדוד המלך זכה לכך בגלל ענוותנותו. בגמרא במועד קטן (טז, ב) נאמר שהגבורה של דוד התבטאה בכך שכבש את יצרו והיה עניו. רבי אבהו דורש את הפסוק: "אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד" (שמואל ב' כג, ח) – "ואלה שמות גבורותיו של דוד". כאשר נאמר "יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת" (שם) הכוונה היא שדוד המלך נהג לשבת על גבי הקרקע ונמנע מלשבת על כרים וכסתות בשעה שהיה יושב ולומד תורה מרבו עירא היאירי וגם לאחר שנפטר לא חרג ממנהג זה.
רב דורש את המשך הפסוק: "תַּחְכְּמֹנִי": "אמר רב: אמר לו הקדוש ברוך הוא, הואיל והשפלת עצמך - תהא כמוני, שאני גוזר גזרה - ואתה מבטלה".
יש לציין שבהמשך לדברי הגמרא בברכות (שם) על הפסיקות של דוד בשאלות טהרה נאמר: "ולא עוד: אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי! יפה דנתי, יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי".
אם כן, הענווה של דוד נתנה לו סיעתא דשמיא בפסיקתו. החתם סופר כותב שלרבי עקיבא היתה ענוה גדולה כשם שמצינו בתגובתו ליונתן בן הרכינס: "פגע בו בר"ע, אקשי ליה ואוקמיה. אמר לו: אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי צאן!" (יבמות טז, א).
החתם סופר שואל כיצד ניתן להבין את הדו שיח ביניהם? הוא מסביר על פי רש"י בפרשת פנחס: על הפסוק "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם" (במדבר כח, יט) רש"י מביא בשם רבי משה הדרשן שהפרים בפסוק הם כנגד אברהם אבינו שנאמר "ואל הבקר רץ אברהם" (בראשית יח, ז). ואילו הכבשים הם כנגד יעקב אבינו כפי שנאמר "והכשבים הפריד יעקב" (בראשית ל, מ).
החתם סופר אומר שאברהם אבינו היה עמוד החסד בעולם ואילו יעקב אבינו היה עמוד התורה בעולם. לכן כאשר יונתן בן הרכינס אמר לו "ועדיין לא הגעת לרועי בקר!" הוא התכוון לומר שעדיין לא הגיע למדרגת "רועה בקר" בגמילות חסד בין איש לחברו. רבי עקיבא השיב לו בענוותנותו "ואפילו לרועי צאן!" שאפילו לא הגיע למדרגת "רועה צאן" בפלפול התורה. החתם סופר כותב "וכל זה מענותנותו וחסידותו של רבי עקיבא".
הענוה של רבי עקיבא היא שנתנה לו סיעתא דשמיא מיוחדת הן לשחזר את המסורת והן לשחזר את המציאות.
הדרך לכוון לאמיתה של תורה
חז"ל מספרים על חכמתם האינטלקטואלית של דואג ואחיתופל ששאלו ארבע מאות שאלות עמוקות שנותרו ללא מענה. אך רבא מלמדנו שהחכמה השכלית אינה העיקר, אלא טהרת הלב - "אלא הקדוש ברוך הוא ליבא בעי, דכתיב וה' יראה ללבב" (סנהדרין קו, ב).
בהמשך הגמרא נאמר "אמר רב משרשיא: דואג ואחיתופל לא [הוו] סברי שמעתא. מתקיף לה מר זוטרא: מאן דכתיב ביה איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים ואת אמרת לא הוו סברי שמעתא? אלא, דלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא, דכתיב סוד ה' ליראיו" (שם).
רב משרשיא מלמדנו רעיון משנה חיים: גדלות בתורה אינה תלויה בחריפות השכל של האדם, אלא בטוב לבו ובמידות הנפש שלו. למרות החכמה העצומה של דואג ואחיתופל הם לא זכו לכוון לאמתה של תורה ולא זכו לקבוע הלכה כמותן. ה' מגלה את סודות התורה רק למי שליבו טהור ומדותיו מתוקנות.
הרב איסר זלמן מלצר כתב בהקדמתו לאבן האזל (ח"ג) בשם בעל בית הלוי על דברי רבי יצחק "אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי – תאמן" (מגילה ו, ב). הבית הלוי מקשה מדוע רבי יצחק הזכיר יגיעה ומציאה והרי יגיעה אינה ההפך ממציאה, שהרי אי אפשר להתייגע למצוא מציאה שהרי מציאה באה בהיסח הדעת (סנהדרין צז, א)!
התירוץ של הבית הלוי הוא נפלא: "דבאמת זהו החדוש בדרכי התוה"ק שיגיעה מצורפת למציאה, דאם אנו עמלים באיזה קושיא חמורה, באים במחשבה כמה דרכים אשר אחר העיון אינם מתקיימים ולבסוף בא במחשבה תירוץ אחד מחוור ומבורר, והנה כל הדרכים הקודמים וגם המחשבות אין להם שום שייכות להתירוץ האחרון, ואם כן למה לא עלה במחשבה תיכף התירוץ האחרון, אלא דזהו זכות שבשביל שיגענו מקודם להבין, זכינו לגלות הבאור האמיתי, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
נראה להוסיף ע"פ הגמרא בסנהדרין שלא מדובר רק ביגיעה בלימוד, אלא גם ביגיעה בתיקון המדות. ככל שהאדם מתייגע לטהר את לבו, כך הוא זוכה למצוא סיעתא דשמיא בתורה. על פי זה ניתן להבין את דברי רבי טרפון:
"עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מחייו!"
במסכת מכות נאמר: "תנא: תלמיד שגלה - מגלין רבו עמו, שנאמר: וחי, עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא" (י, א). ביאר הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ז, א): "תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר (דברים י"ט ד) וָחָי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין, וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו". כיצד האדם מוצא רב שמביאו לחיים רוחניים?
חז"ל אומרים בשם רבי יוחנן "מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו" (מועד קטן יז, א).
נראה לבאר שרב שדומה למלאך ה' צבאות הוא בעל מידות מתוקנות וענוה שרואים בחוש שיש לו סיעתא דשמיא בפסקיו. רבי טרפון לימד שדרכו של רבי עקיבא היא הדרך לכוון לאמיתה של תורה והרוצה חיים רוחניים ידבק בהולכים בדרך זו.
[1] תורת משה בראשית לו, לא.
להצטרפות לבית מדרש גמרא באמונה (לקבלת מאמרים ועדכונים על שיעורים - לפי סדר הדף היומי) ב-WhatsApp: https://chat.whatsapp.com/FcOBPWtNITeDy1ZswZySbM
