לע"נ רבינו מאיר שפירא מלובלין זצ"ל מייסד הדף היומי שיום פטירתו היום - ז' מרחשוון
"הלכתא למשיחא?!"
הגמרא פוסקת להלכה את הכלל של רבי אלעזר בשם רבי יוסי שקרבן הופך להיות פיגול רק כאשר מדובר ב"מחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ".
אך רב יוסף מקשה על עצם העובדה שהגמרא פסקה את ההלכה בעניין שלא נוהג בזמן הזה: "אמר רב יוסף: הלכתא למשיחא?!" רש"י מפרש: "הלכתא למשיחא - הרי קבע לנו הלכה הצריכה לנו לימות המשיח כשיבנה בית המקדש ועכשיו לא הוצרכנו לה".
אביי השיב לו: "א"ל אביי: אלא מעתה, כל שחיטת קדשים לא לתני, הלכתא למשיחא הוא! אלא דרוש וקבל שכר, ה"נ דרוש וקבל שכר!" לפי קו מחשבה זה, אין לעסוק בכל מסכת זבחים, מכיוון שאין בית מקדש וזה לכאורה "הלכתא למשיחא". אך כמובן שזה לא ייתכן ולכן אפילו אם אין הלכה למעשה יש ערך גדול בעיסוק בנושאים אלו "דרוש וקבל שכר".
רב יוסף הבהיר את דבריו: "הכי קאמינא לך: הלכתא למה לי. לישנא אחרינא, א"ל: הלכה קאמינא". כמובן שהוא לא סובר שאין לעסוק בנושאים אלו, אלא שטענתו היא שאין לקבוע כעת את ההלכה בעניינים שיהיה ניתן לקיימם רק לעתיד לבוא.
מצינו שרב יוסף מקשה את אותה קושיא רק בפעם אחת נוספת בש"ס – במסכת סנהדרין (נא, ב) לגבי חיוב מיתת בית דין. "ומתמה רב יוסף אדרב נחמן הילכתא למשיחא כלומר למה הוצרך לקבוע הלכה לימות המשיח שתשוב סנהדרי למקומה וידונו דיני נפשות והלא כשיבא משיח אליהו בא עמו והוא יורה צדק" (יד רמה שם).
יש לשאול: האם רב יוסף סובר שבכל מקרה שלא נוהג בזמן הזה אין לפסוק את ההלכה? או שרק סובר כך בשני המקרים הללו – פיגול ומיתת בית דין? האם יש קשר ביניהם? ובכלל, עלינו להבין את שיטתו של רב יוסף בענין הקושיא "הלכתא למשיחא?!".
המסע של התוספות
התוספות בסוגייתנו בזבחים לוקחים אותנו למסע מרתק בכל רחבי הש"ס שבו הם בוחנים חמשה מקומות שבהם הגמרא פסקה את ההלכה בשאלות עתידיות. המטרה של התוספות היא לבדוק האם פסקי ההלכה הם רק במקרים בהם יש נפקא מינה לזמן הזה, או רק לעתיד לבוא?
אם בכולם יש נפקא מינה לימינו, המשמעות היא שאין לפסוק הלכה בשאלות עתידיות לחלוטין שאין להן נפקא מינה לזמן הזה.
במסע במסכתות קידושין, יומא, פסחים, תענית - התוספות הצליחו למצוא נפקא מינה לזמן הזה לארבע מתוך חמש הפסיקות, אך הפסיקה החמישית במסכת מנחות - נותרה ללא נפקא מינה לזמן הזה.
לכן, מאחר שהגמרא לא הקשתה על עצם פסיקת ההלכה במנחות "הלכתא למשיחא?" – מוכח שיש לקבוע פסיקת הלכה גם בנושאים שבהם אין נפקא מינה לזמן הזה.
התוספות מכריעים שהתמיהה של רב יוסף אינה משקפת את עמדת הגמרא "וי"ל דאין הש"ס תופס זה בקשיא הילכתא למשיחא, אלא רב יוסף מקשה אותו בפרק ד' מיתות סנהדרין ובפרק בית שמאי, אבל הש"ס אינו חושש" (התוספות ביומא יג, א וראה בזבחים).
הרמב"ן מוסיף שלא מצינו מי שמקשה "הלכתא למשיחא?" מלבד רב יוסף, אלא שאר האמוראים לא סוברים כמותו ואדרבה הם פוסקים את ההלכה בעניינים ששייכים לעתיד לבוא כמו בקדשים (רמב"ן שבת קלג, א).
אין לקבוע מראש שיהיו תופעות שליליות בעתיד
מכל מקום, התוספות הביאו עמדה אחרת בשם רבינו חיים כהן: "וה"ר חיים מפרש דלא פריך הלכתא למשיחא אלא היכא דאיכא תרתי שהוא למשיחא וגם עושה איסור דליכא נפקותא בהלכתא אלא על ידי איסור לא שייך לפסוק למשיחא".
ר' חיים אומר שבאמת רק בשני המקרים הללו (בסנהדרין נא, ב ובזבחים מה, א) מקשים "הלכתא למשיחא" – כי המשותף לשניהם הוא שמדובר בענין שלא נוהג בזהמן הזה וגם מדובר באיסור (בזבחים מדובר בפיגול ובסנהדרין מדובר בחיוב מיתת בית דין). דווקא במקרים הללו הקשו על פסיקת ההלכה, כי זה הלכתא דמשיחא.
התוספות ישנים (יומא יג, א ד"ה הלכה כר' יוסי) הביאו הרחבה של דברי ר' חיים: "ורבינו ארי"ה שמע בשם רבינו חיים אבי אמי נ"ע דלא שייך למיפרך הלכתא למשיחא אלא היכא שיש עבירה בדבר כגון פסול דזבחים ושריפת בת כהן דסנהדרין שהרי זה הדבר אין רגיל להיות שאינו צריך עד ימות המשיח וגם אז לא יהיה הדבר שיהיו כולם צדיקים".
הריטב"א מביא בשם ר' חיים שלומדים שלא יהיו עבירות לימות המשיח מהפסוק (ישעיהו ס, כא) "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ" (יומא שם).
דברי ר' חיים מבטאים את הכמיהה לשלימות החזון העתידי. אם קובעים את ההלכה שלעתיד לבוא יהיו עבירות כמו פיגול ועבירות שמחייבות ארבע מיתות בית דין, הרי שזה מאפיל על החזון של העתיד.
לכן ר' חיים מלמדנו רעיון משנה חיים: אין לקבוע מראש שיהיו תופעות שליליות בעתיד, אלא יש להאמין שהמציאות העתידית תהיה מלאה בטוב פנימי.
שיטת רב יוסף: האמון בטוב הפנימי של דור עקבא-דמשיחא
לפי התירוץ הראשון של התוספות – עמדתו של רב יוסף היא שבכל המקרים בש"ס אין לפסוק הלכה לעתיד לבוא. התוספות סובר ששיטת רב יוסף היא יחידאית והגמרא לא נקטה כמותו.
אולם לפי התירוץ של ר' חיים המובא בסוף התוספות – עמדתו של רב יוסף היא שרק לגבי עבירות (כמו פיגול וחיוב מיתת בית דין) אין לפסוק הלכה לעתיד לבוא, כי אין לקבוע מראש שיהיו תופעות שליליות בעתיד.
אדרבה, שיטת רב יוסף היא להביט על הפנימיות כפי שכתב הרב קוק באגרת תקנ"ה. רב יוסף האמין בקדושה הפנימית של דור עקבא-דמשיחא ולכן בעוד שאר האמוראים אמרו "ייתי ולא אחמיניה", רב יוסף היה היחיד שאמר: "ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" (סנהדרין צח, ב).
ולכן רב יוסף לא היה מוכן לקבל בשום אופן פסיקת הלכה שמבטאת קביעה שלעתיד לבוא יהיו תופעות המשקפות קלקול פנימי. לכן מכח האמונה הטהורה של רב יוסף שהסגולה הפנימית של עם ישראל תתגלה לעתיד לבוא – נבעה תמיהתו "הלכתא למשיחא?!"
