"הני הוא דאיקרי קהל": מרכזיות ארץ ישראל - מסכת הוריות ג, א
"הני הוא דאיקרי קהל": מרכזיות ארץ ישראל - מסכת הוריות ג, א
מאת: נתן קוטלר
יושבי ארץ ישראל נקראים "כל ישראל"
כאשר הסנהדרין הורו בטעות ורוב הקהל עשו כהוראתם, צריך להביא פר לכפרה.
יש לברר מהי ההגדרה של רוב הקהל לעניין זה?
"אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: 'וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם' (מלכים א' ח, סה), מכדי כתיב 'וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ', 'קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם' למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל".
הכפילות בפסוק מלמדת אותנו שרק יושבי ארץ ישראל (עד גבול נחל מצרים) נקראים 'קהל'.
רש"י מפרש: "הלך אחר רוב יושבי בארץ ישראל - דאותם שבחוצה לארץ אינן מן המנין". בפיהמ"ש הרמב"ם כתב שיושבי ארץ ישראל נקראים "כל ישראל, ואין להשגיח ביוצאים מן הארץ" (הוריות שם).
יסוד זה שארץ ישראל הוא המרכז הרוחני של עם ישראל, בא לידי ביטוי במעשה על רבי חנינא שהיה מעבר שנים בחו"ל.
"כי מציון תצא תורה" ולא מחו"ל
בסוף מסכת ברכות (סג, א) מובא מעשה שרבי חנינא היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. בתחילה הוא נהג בהיתר כי הוא היה גדול הדור ולא הניח חכמים כמותו בארץ ישראל, אך בינתיים קמו חכמים בארץ ישראל "גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים" והם שיגרו שני תלמידי חכמים להבהיר לרבי חנינא שהוא נוהג שלא כדין.
לאחר דין ודברים עם רבי חנינא, השליחים אספו את העם והקריאו לפניהם את האגרת מחכמי ארץ ישראל "ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין - מוטב, ואם לאו - יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלהי ישראל". הגמרא מספרת: "מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה? - משום שנאמר "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג; מיכה ד, ב)".
אנו לומדים ממעשה זה שרק בארץ ישראל ומכוחה ניתן לקבוע את המועדים כפי שנאמר "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".
הרמב"ם בסהמ"צ (עשה קנג) מלמדנו שכל המועדים בחו"ל מקבלים את תוקפם מכך שנקבעו בארץ ישראל.
שאיבת הסמכות מארץ ישראל
הרמב"ם כתב בהלכות קידוש החודש "אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם, ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בארץ ישראל ויצא לחוצה לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בחוצה לארץ..." (א, ח).
רבי שמואל רוזובסקי שואל בשיעוריו מדוע הרמב"ם בהל' קידוש החודש הדגיש שגדול הדור רשאי לעסוק בענייני עיבור שנה בחו"ל בתנאי שנסמך בארץ ישראל? והרי לכאורה תנאי זה שייך להלכות סנהדרין ששם מבוארים דיני סמיכת חכמים!
הוא משיב: "הנה הזכיר כאן "בי"ד הסמוך בא"י" משום דרק עי"ז מתקיים דינא דכי מציון תצא תורה" (שיעורי ר' שמואל סנהדרין יא, ב אות קנ). אם החכם נסמך בארץ ישראל מתקיים התנאי "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", כי נחשב שהוא שואב את סמכותו מארץ ישראל.
אולי ניתן לצרף לכאן היבט נוסף ע"פ דברי הרב קוק בספר אורות "אי-אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו, הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ-לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ-ישראל. הופעות הקדש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ-ישראל לפי הערך, ובחוץ-לארץ מערבות הן בסיגים וקליפות מרובים. אומנם לפי גדל התשוקה והקישור של האדם לארץ-ישראל, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אווירא דארץ-ישראל החופף על כל מי שמצפה לראותה. "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אהֲבֶיהָ" (ישעיה סו, י)" (אורות ארץ ישראל ד).
אם כן אמנם בעיקר בארץ ישראל החכם יכול לזכך את רעיונותיו, אך אם הוא קשור לארץ ישראל ומצפה לראותה, כגון שנסמך בארץ ישראל – הוא מסוגל להגיע למדרגה הרוחנית כאילו היה בארץ ישראל (וראה הד הרים ל"ב).
***
יש להבין מדוע יושבי ארץ ישראל נקראים כלל ישראל? וכן מדוע כל הלכות קידוש החודש נובעות מקדושת ארץ ישראל? ומדוע הסמכות של גדול הדור בחו"ל נובעת מכח ארץ ישראל?
ניתן להשיב על שאלות אלו משני היבטים – זה למעלה מזה:
הערבות ההדדית בארץ ישראל
בשו"ת אבני נזר נאמר ע"פ המהר"ל: "אך נראה לי ברורן של דברים כי מעלת ארץ ישראל על חוץ לארץ להשוכנים בה כתב מהר"ל (נתיבות עולם נתיב הצדקה פ"ו) בענין ערבות שהי' בתחילת ביאתם לארץ. כי הארץ עושה להשוכנים עלי' כאיש אחד. מאחר שהיא מיוחדת לישראל הארץ מצרפתם להיות אחד. ע"כ נעשו ערבים זה לזה בשעה שעברו הירדן ובאו לארץ ישראל עיין בדבריו. וזה נרמז גם כן בש"ס הוריות (דף ג' ע"א) בהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל הנך אקרי קהל. אבל אינך לא אקרי קהל. ועל כן צריך לקדש בארץ ישראל דוקא. דנחשב כאלו קדשוהו כל הקהל מאחר שכולם כאיש אחד ומועיל הקידוש לכל ישראל" (או"ח סי' שיד).
לארץ ישראל יש כח מיוחד לאחד את עם ישראל. האחדות היא מכח הערבות ההדדית, בארץ ישראל אנו נתבעים להתמודד ביחד עם האתגרים הכלכליים, מדיניים, ביטחוניים, רוחניים, מוסריים ועוד. אולי בחו"ל קהילות יהודיות יכולות לחיות במנותק אחת מהשניה, אך בארץ ישראל אי אפשר להתנתק מיהודים אחרים, אלא הגורל שלנו קשור אחד לשני בקשר בל ינתק. בארץ ישראל אנו נקראים להידבר אחד עם השני מתוך כבוד, ערבות הדדית ואחריות משותפת לעתיד המדינה.
"רוח ה' אשר על האומה בכללה"
אולם נראה שיש כאן עומק נוסף. ארץ ישראל איננה רק אמצעי לאחד את עם ישראל, כדברי הרב קוק בספר אורות: "ארץ-ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני" (אורות ארץ ישראל א).
הרב קוק מלמדנו את העומק בהבנת היחס בין ארץ ישראל לעם ישראל "ארץ-ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר-חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה. ומתוך כך אי-אפשר לעמד על התכן של סגולת קדושת ארץ-ישראל, ולהוציא לפעל את עמק חיבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי-אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל האורחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על-פי אותה המידה של רוח הקדושה העליונה הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית" (שם).
ארץ ישראל היא המרכז הרוחני של האומה, לכן מי שנמצא בארץ ישראל נקרא "קהל" ומקבל את הסמכויות של "כלל ישראל". ולכן מי שנסמך בארץ ישראל, ויוצא לחו"ל עדיין מחובר למרכז הרוחני ולכן הוא מקבל סמכויות בתנאים מסוימים. ומכיון שקביעת המועדים משפיעים על החיים הרוחניים של עם ישראל – הם נובעים מקדושת ארץ ישראל.
