במשנתנו נאמר "הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל – יטביל" ובגמרא נאמר על כך: "תנא: וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי? אמר רבא, דאמר קרא: כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת". מה העומק של חיוב הטבילה?
השער לקדושת ישראל
בירושלמי נאמר: "צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל" (ירושלמי עבודה זרה ה, טו). בספר 'איסור והיתר הארוך' המיוחס לרבי יונה אשכנזי (חי בגרמניה לפני כ500 שנה) כתב: "שהטבילה אינה מחמת פליטת איסור דהא צריכין לטבול אפילו כלי חדש אלא רק להעביר ממנו הטומאה ולהכניסו בקדושה של ישראל לפי שבחרנו השם אלהים לנחלתו. והבדילנו מן התועים. וקדשנו בקדושתו שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. אני ה' אלהיכם" (או"ה שער נח סימן קו)
רבי ישכר תמר הביא הסבר זה בפירושו 'עלי תמר' וכתב: "א"כ הטבילה יש לה מטרה כפולה, העברת רוח הטומאה ושם עכו"ם והכנסתו בקדושת ישראל שקדושים הם ומובדלים מן העכו"ם אף במאכלם וכלי בישולם. וכן ענין טבילת גר מטרה כפולה לה העברת רוח טומאת עכו"ם והכנסתו לקדושת ישראל והתורה והמצוות".
השפעת האדם על סביבתו
יש לשאול: האם גר שמתגייר צריך להטביל את כליו? רבי שמואל בורנשטיין מביא בספרו 'שם משמואל' בשם אביו האדמו"ר מסוכוצ'וב בעל ה'אבני נזר': "בגר שנתגייר וכליו עמו אין הכלים צריכין טבילה שחלות הקדושה שעליו חלה נמי על הכלים שלו, אף כשקנה כלים לאחר מכאן צריכים טבילה. למען יכנסו בטבילה זו לקדושת ישראל" (מטות שנה תרעח; הובא בשו"ת יביע אומר ח"ז יו"ד סי' ח). אם כן, כאשר הגר מתגייר הוא משפיע קדושה גם על כליו ולכן הם אינם טעונים טבילה. האם מצינו 'תקדים' לכך שהאדם משפיע על כליו מבחינה רוחנית?
מקלו של רבי מאיר וחמורו של רבי פנחס בן יאיר
בתלמוד הירושלמי במסכת נדרים מסופר שרבי שמעון לא מצא פתח לנדרו, עד שבא אחד מזקני הגליל (יש אומרים שהיה רבי שמעון בן אלעזר) והצליח להתיר לו את הנדר. "אמרון מנא לך הדא? אמר להן משרת ר' מאיר הייתי בברחו שניה. ואית דאמרי מקלו של ר' מאיר היתה בידי והיא מלמדת לי דעה" (ט, א). קרבן העדה הסביר: "כלומר משענתו של ר"מ היתה בידי שהיה תמיד נשען עליו וממנו למד דעה והשכיל" (עי' עוד בענין זה ב'בן יהוידע' עירובין יג, ב ד"ה א"ר האי דמחחדדנא מחבראי).
הרב צבי יהודה הביא זאת בשיחותיו "השפעת המצב הנפשי של האדם על גופו היא קלה להבנה, אבל לאדם יש גם שייכוּת למה שמסביבו..."צדיק יסוד עולם" מקרין שפע חכמה ושפע טהרה אל סביבתו. ההיפך מזה קורה אצל אדם חולני, וביחוד אצל מצורע, מוציא שם רע, החולה ביסוד מהות האדם המדבר. במקום להוסיף אור וגבורה, כח וטהרה - הוא מוסיף חולשה והתדלדלות, טומאה וטמטום על הסביבה. לא מדובר רק על השפעה מאדם לאדם, אלא אפילו על הכלים: "וכל הכלי אשר יֵשב עליו יטמא".
קשר האדם עם הסביבה כולל גם את בעלי החיים שבבעלותו, כגון: חמורו של רבי פינחס בן יאיר. דעת הקודש וגבורת הקודש של רבי פינחס בן יאיר נמשכו עד לנפש החיה של חמורו (חולין ז, ב)...בירושלמי מוצאים אנו ביטוי מיוחד של רבי שמעון בן אלעזר: "מקלו של רבי מאיר היתה בידו והיא היתה מלמדתו דעת". הגדלות הגאונית והקדושה האדירה של רבי מאיר, תלמידו של רבי עקיבא, נמשכו אף אל הדומם. השפעתו של האדם ניכרת על ביתו לחיוב או לשלילה. הטמטום המקולקל בדיבורו ובעצם מהותו, מגיע ומתפשט לאבני ביתו, עד כדי הצורך בבדיקה ובטיפול מיוחד" (שיחות הרצי"ה על התורה, תזריע סדרה ב - תשל"ג 12. השפעת האדם על סביבתו).
אנו רואים מסוגיה זו שהכח של האדם להשפיע על סביבתו מחייבת אחריות גדולה להקרין חיוביות, טוב וקדושה.
