בסוגייתנו רבא מלמדנו שיש משמעות לסדר של הקרבנות. קרבן חטאת חייב לבוא לפני קרבן עולה, כי חטאת באה לכפר ועולה באה לדורון.
אם החוטא הביא קרבן עולה ולא שב בתשובה הוא נקרא רשע ונאמר "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה" (משלי כא, כז). ולכן צריך קודם להביא קרבן חטאת ולעבור תהליך פנימי של תשובה כדברי הרמב"ן (ויקרא א, ט).
וכן הסדר הראוי שרק לאחר תהליך הכפרה ניתן להביא דורון, כמו במשל שתחילה הפרקליט נכנס למלך ורק לאחר שריצה את המלך, הנידון יכול להקביל את פניו ולהביא דורון בידו (רבי שמעון בברייתא זבחים ז, ב ע"פ רש"י).
אולם מצינו שלגבי אמירת הקרבנות בתפילה, הטור והשולחן ערוך כתבו סדר הפוך: "טוב לומר פ' העקדה...ופ' עולה (ויקרא א, א - ז) ... וחטאת (ויקרא ד, א) ואשם" (שו"ע או"ח א, ה).
המגן אברהם מביא את הקושיא הבאה: "נשאלתי למה כ' הטור והרב"י בש"ע לומר עולה כו' חטאת? הלא קי"ל פ"י דזבחים דחטאת קודם לעולה (צ, א) וכ"כ רש"י פ' תזריע (ויקרא יב, ח) ע"ש ברא"ם" (שם א, ח).
אם כן, כיצד יש להבין שלגבי קרבן צריך להביא חטאת תחילה ואילו לגבי אמירת הקרבנות בתפילה, צריך להקדים את קרבן עולה לפני חטאת?
החילוק בין קרבן לתפילה
הרב קוק מביא במצות ראיה את קושיית המגן אברהם ומתרץ שישנו חילוק בין קרבן לבין תפילה ושאר המצוות: "ולכאורה נראה שהאי ד'זבח רשעים תועבה', דאינו רשאי להקריב בעודו ברשעו, הוא דווקא לעניין קרבן, אבל לא בשאר מצוות, כמו שכתב הרמב"ם לעניין כהן בעל עבירות לנשיאת כפיים, עיי"ש בהלכות תפילה (טו, ג). ועיין בשו"ע הגרש"ז בהלכות תלמוד תורה (פרק ד, סעיף ג), דהוא הדין רשע לא ישליך עסק התורה אף קודם תשובתו. אם כן כיוון שעיקר הקרבן שלנו באמירה, היינו שזכות התורה של פרשת הקרבנות יהיה רצוי כמו קרבן, אם כן לא שייך 'זבח רשעים תועבה', ומש"ה אף על פי שלא ריצה הפרקליט מכל מקום יוכל להקריב עולה" (מצות ראיה או"ח סי' א עמ' ח).
בקרבנות אין להביא עולה לפני חטאת כי "זבח רשעים תועבה" ולכן צריך לעבור קודם תהליך של תשובה. אך בתפילה מותר לומר את הפסוקים של קרבן עולה לפני קרבן חטאת אפילו אם עדיין לא שב בתשובה. אמירת פרשת הקרבנות נחשבת כמו לימוד תורה, כי בלימוד תורה "אין לו למנוע מלעסוק לעולם" (שו"ע הרב יו"ד הל' ת"ת ד, ג).
הרב קוק מלמדנו שהוא הדין לא רק בתפילה ובלימוד תורה, אלא גם בשאר המצוות שמותר לקיימן גם אם לא שב בתשובה. יש להבין מהו ההבדל העקרוני בין קרבנות לשאר המצוות?
הנצחת החטא או השתוקקות לקדושה?
בקרבנות יש חשש שהחוטא ישתמש בקרבן כאמצעי חיצוני וקל לקבלת כפרה ללא שינוי פנימי. לכן אם נאפשר לו להביא קרבן עולה לפני חטאת, הוא לא ישוב בתשובה ויישאר ברשעותו.
אך בשאר המצוות המציאות היא הפוכה - מדובר באדם שעבר עבירות וחי בחטא, אך יש לו התעוררות פנימית של תשובה והשתוקקות לרגע של קדושה והוא מבקש להתקרב לקב"ה על ידי עשיית מצוה. אדם כזה לא מבקש להנציח את החטא, אלא הוא מחפש דרך חזרה. לכן עלינו לעודד אותו להעצים את השאיפה לקדושה, אפילו אם הוא עדיין בתחילת התהליך.
כמדומה שעל אדם זה כתב הרב קוק "צריכים לצפות לטהרה ולקדושה ולא להתיאש ולא לפול ברוח כלל בכל מה שיעבור, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" (פנקסי הראי"ה ח"ג כו; הודפס גם בספר 'יש לך כנפי רוח', עמ' קלט). אפילו אם היצר הרע לופת את האדם כמו נחש הכרוך על עקבו – לא יפסיק לשאוף להתקרב לקב"ה.
לסיום, הייתי רוצה להביא סיפור שסיפר הרב שלמה קרליבך בשם רבי ישראל מויז'ניץ (ה'אהבת ישראל') בעניין זה:
"הייתי בוואקו, טקסס, והתכוננתי ללכת שם למקווה. והנה נעצרת לידי לימוזינה גדולה. איש יוצא ממנה עם כובע בוקרים גדול על ראשו, ועם שרשרות על צווארו. הוא נראה כל-כך לא יהודי. האיש מתחיל ללכת לכיוון המקווה, ואני שואל אותו: "מי אתה?" הוא אומר לי: "אני רוצה שתדע מי אני. אתה בוודאי רוצה לדעת מה אני עושה פה – ברור שמי שהולך למקווה צריך גם לשמור שבת. ובכן, אני בא מכפר קטן ליד ויז'ניץ. משם נסעה משפחתי לאמריקה.
"בשבת, לפני שנסענו, לקח אותנו אבא לרבי הקדוש, ישראל ויז'ניצר. היו שם מאות רבות של חסידים, אולי אלפים. אבא אמר, שאולי ארמס, חס וחלילה. ולכן בסוף התפילה, שם אותי מתחת לשולחן קרוב לרבי – הוא אמר ששם לפחות אהיה בטוח. הרבי ידע שאני יושב שם, ונתן לי חלה ודג. כל הזמן הוא דאג לי.
"ואז התחיל הרבי לדבר דברי תורה. לא הבנתי מה שהוא אמר, ואולם לפתע הרגשתי שמשהו מיוחד קורה. ראיתי שהרבי קם ממקומו וממש בכה. הרבי אמר: 'יהודים, אני רוצה שתקשיבו לי. לפעמים יהודי רוצה לעשות מצווה ואז בא השטן ואומר: מה, אתה משוגע? עכשיו אתה עושה מצוות, אבל אתה יודע שחטאת לפני-כן, ואני יודע מה אתה מתכוון לעשות אחר-כך. את מי אתה מרמה עכשיו, כשאתה עושה מצווה?'"הרבי החל לזעוק, 'יהודים, אמרו לשטן בשמי, בבקשה תן לי מנוחה לרגע. לא איכפת לי מה אעשה אחר-כך, עכשיו אני רוצה לעבוד את השם'.
הוא ישב במקומו, והניח את ידו הקדושה מתחת לשולחן על ראשי, ואמר לי: 'אתה שומע מה אני אומר? אני מבקש שלא תשכח לעולם'. "הזר אומר לי: 'אני רוצה שתדע, אני כאן בטקסס, בדרך-כלל אני לא שומר שבת. אני אוכל ביום כיפור, אבל לפעמים אני צם. אני לא רוצה לומר דברים רעים, אבל יצר הרע מושל בי. אבל לפעמים אני ממש רוצה לעשות משהו קדוש. אחר הצהריים הזה, הייתה לי הרגשה, אני לא יודע למה, שאני צריך ללכת למקווה. קול קטן לוחש לי: "אתה משוגע, אינך שומר שבת, למה אתה הולך למקווה?" אבל אני הולך בשביל הרגע האחד הזה'."[1]
אף פעם אין לתת להשתוקקות לרגע של קדושה מיוחלת לחמוק, אפילו אם זה רק רגע אחד מתוך רגעים רבים. זו לא צביעות, אלא הדרך שהנשמה האלוקית מדברת אלינו, היא גורמת לנו לחפוץ ברגע אחד של קדושה, ואם אנחנו נותנים זאת לעצמנו, אנחנו בונים את הקשר עם נשמתנו. החיים האמיתיים שלנו בנויים מצירוף של רגע קדוש ועוד רגע קדוש. אפשר אפילו לעשות מעשה קטן, לא צריכים לחכות ללכת על כל הקופה, כי באמת משיגים את היעדים צעד אחרי צעד. חשוב מאוד לזכור שאף פעם לא מאוחר מדי לשינוי. לכן אנחנו לעולם לא מתייאשים מאף אחד, כי תמיד אפשר להציל ולתקן.
[1] יצחק רזניצקי וחיים סטפנסקי, הגדת קרליבך, ליל הסדר עם רבי שלמה, ידיעות אחרונות, תל-אביב 2003.
