ישנן שתי כוונות בתורה: הכוונה הראשונה נותנת קריאת כיוון אידיאלית שרחוקה מאוד מהמציאות האנושית. הכוונה השניה היא הבנת המציאות האנושית והמתחשבת עם תנאי החיים ונתינת כלים לקדם את האנושות בצעדים מדודים לעבר האידיאל הגלום בכוונה הראשונה.
כאשר התורה מתייחסת לענין אחד בכמה מקומות, פעמים שהתורה מציבה במקום אחד את האידיאל ובמקום השני את המציאות. חכמים ידעו להקשיב לכוונות התורה ולרומם את המציאות לאור האידיאל.
הרב קוק מלמדנו שבדין "אותו ואת בנו" ישנו אידיאל שאליו התורה מכוונת – להעלות את בעלי החיים ממדרגת פרטים למדרגת משפחות. בדין זה נחלקו חכמים וחנניה כמה יש להתחשב באידיאל אל מול פני המציאות.
המציאות: "אותו ואת בנו" הדין נוהג רק באֵם
חכמים סוברים: "אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים". ישנם שני טעמים לשיטת חכמים:
א. חכמים לומדים על ידי בנין אב (רש"י עח, ב ד"ה מאי אם נפשך) שכשם שבשלוח הקן מדובר רק באֵם ולא באב, הוא הדין גם ב"אותו ואת בנו".
ב. טעם נוסף הוא: "בנו - מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו". ולכן מדובר על האֵם ולא על האב.
האידיאל: "אותו ואת בנו" הדין נוהג גם באב יש לשים לב שהתורה כתבה דווקא "אותו ואת בנו" ולא "אותה ואת בנה". לכן נראה שהתורה התכוונה להעביר את המסר שיש לדין זה שייכות גם כלפי האב ולא רק כלפי האם.
כך מסביר חנניה "נוהג בין בזכרים ובין בנקבות" (עח, ב). וטעמו כדלהלן: "ולחנניה, כתיב אותו - דמשמע זכר, וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו, דמשמע נקבה, הלכך - נוהג בין בזכרים בין בנקבות" (עט, א).
עומק המחלוקת
מה העומק המחלוקת בין חכמים לחנניה?
הרב קוק כותב במציאות קטן שהאידיאל של התורה הוא התעלות בעלי החיים למדרגה שבה המשפחה תכלול גם את האב "וזה מורה לנו, שעתיד העולם כולו להתעלות, וגם בעלי החיים כולם יתעלו ברוחם, עד שיבא יום שכל כך יתרוממו, עד שיהיה אצלם יחש המשפחה לא רק מצד הטבע הגלוי לבד, שהוא מתגלה רק מצד האם, כ"א גם מצד עדינות הרוח וההרגשה המוסרית, שמתגלה כבר על ידם היחש של משפחת האב".
ואם כן, חכמים וחנניה נחלקו בשאלה אם המטרה היא התעלות בעלי חיים – האם כבר מעכשיו צריך להעלותם או להמתין עד שהמציאות תתרומם לאידיאל? חכמים סוברים שכיום המציאות היא שהבן כרוך אחר אמו ולכן האב אינו רלוונטי לדין "אותו ואת בנו" כפי שאינו רלוונטי לשלוח הקן.
אך חנניה סובר שאמנם המציאות כרגע רחוקה מהאידיאל, אך עלינו לחיות כבר כעת את האידיאל. חנניה מקשיב לדברי התורה עצמה שכתבה "אותו ואת בנו" ולא "אותה ואת בנה" לכן סובר שעלינו להצמד לכוונתה האידיאלית של התורה.
אך חכמים סוברים:
א) שכיוון שלומדים בנין אב משלוח הקן, יש להחיל את הדין של האם ולא האב. ולכן צריך להקשיב לכוונת התורה בשלוח הקן.
ב) בנוסף נאמר "בנו" ואם כן, מדובר במי שברור שיש יחס של אם ובנה (שאין כן לגבי האב).
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הל' שחיטה יב, יא) פסק: "איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי, ואם נודע ודאי שזה הוא אביו אין שוחטין שניהן ביום אחד ואם שחט אינו לוקה, שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג".
הרמב"ם מכריע במחלוקת בדרכו הייחודית: אמנם בדרך כלל מייחסים את הבן אחר אמו (כשיטת חכמים), אך אם יש לנו ודאות מי אביו – יש להיצמד לכוונתה המקורית של התורה ולהימנע משחיטת שניהם ביום אחד.
יחד עם זאת, מכיון שהמציאות חזקה מהאידיאל ויש גם ספק אם נוהג באב, לכן אם שחט אינו לוקה (אפילו אם יש לנו ודאות שזה אביו).
בדרך זו פסיקת הרמב"ם מקדמת את העולם בצעדים מדודים לעבר האידיאל הגלום בכוונה הראשונה של התורה.
