תקנת הפרוזבול היא העומק של דין התורה


מאת: נתן קוטלר

מבוא

תקנת הפרוזבול היא לכאורה דוגמא מובהקת לכך שלעיתים תקנות חכמים נראות כאילו הן עוקרות את דין התורה. יש חשיבות גדולה בפרט בדורנו להעמיק את החיבור של התורה שבעל פה לתורה שבכתב וכיצד חכמים קשובים בתקנותיהם לעומק דין התורה. כשם שהתורה שבעל פה מסבירה את התורה שבכתב, כך גם הקשבה מדוקדקת לתורה שבכתב מסבירה את התורה שבעל פה ומתברר שהיא תורה אחת שלימה. במאמר זה נציע קריאה חדשה בתקנת הפרוזבול לפי עומק כוונת התורה.

תקנת הפרוזבול 

במשנה בשביעית (י, ג) נאמר: "פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וגו' התקין הלל לפרוזבול". הגמרא בגיטין (לו, א) שואלת לגבי הפרוזבול "ומי איכא מידי, דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? [=מן התורה השביעית משמטת את החובות ולכן כיצד ייתכן שהלל תיקן שהחובות לא יתבטלו ועקר דבר מן התורה?!]"   הגמרא מביאה שני הסברים לכך שהלל תיקן את הפרוזבול אפילו שלכאורה היה בניגוד לדין התורה:

שיטת אביי

אביי מסביר שהלל הלך לפי שיטת רבי ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן ואם כן, כשם ששמיטת קרקעות אינה נוהגת, כך גם שמיטת כספים אינה נוהגת. אולם חכמים תקנו שלמרות שמעיקר הדין שמיטת כספים אינה נוהגת, מכל מקום תיקנו שמיטת כספים בזמן הזה "זכר לשביעית". אך כאשר "ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד ותיקן פרוזבול".

שיטת רבא

רבא מלמדנו שאין מושג של עקירת דין תורה בעניני ממון. כאשר ישנו צורך בסייג וגדר לקיום התורה, יש לחכמים את מלוא הסמכויות לתקן תקנות בעניני ממון מכח 'הפקר בית דין הפקר'. ולכן, הלל היה יכול לתקן את הפרוזבול שהוא דבר שבממון ואם כן, בין אם שמיטה בזמן הזה דאורייתא לשיטת רבנן ובין אם היא אינה דאורייתא לשיטת רבי - יש כח בידי בית הדין "להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה" (רש"י). התורה עצמה נתנה לחכמים את הסמכות לתקן תקנות בעניני ממון מכח הפקר בית דין הפקר שהינו מדאורייתא (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשעה; אלף רו). ואם כן, תקנת הלל בפרוזבול אינה עוקרת את דין התורה שהרי התורה בעצמה נתנה לחכמים את הרשות לתקן תקנות כגון זו.

כוונות התורה

א. בתקנת הפרוזבול הלל הזקן האזין לדברי התורה עצמה לגבי שמיטת כספים: האידיאל של התורה בשמיטת כספים הוא לאפס את החובות בין בני אדם, כדי לתת הזדמנות למעוטי היכולת לקום על הרגליים מבחינה כלכלית. אם בני אדם במדרגה כזאת שמוכנים לוותר על החובות שאחרים חייבים להם ומוכנים לאפשר להם להתחיל מחדש – הרי שקיימו את כוונת התורה בשמיטת כספים. אך התורה בעצמה אומרת שתתכן מציאות כזאת שבני אדם אינם נמצאים במדרגה הראויה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים טו, ט). זה הפסוק שהלל הביא לביסוס תקנת הפרוזבול, כי ראה שבתקופתו בני אדם לא היו נמצאים במדרגה האידיאלית של קיום מצות שמיטת כספים (משנה בגיטין שם). התורה עצמה אמרה שאינה רוצה מציאות כזאת שבני אדם יימנעו מלהלוות אחד לשני ולכן הלל הקשיב היטב לכוונת התורה ועל פיה תיקן את הפרוזבול. אולי זו כוונת הירושלמי "מכאן סמכו לפרוזבול שהוא מן התורה ופרוזבל דבר תורה הוא כשהתקין הלל סמכוהו לדבר תורה" (שביעית י, ב). 

ב. הלל הבין שהתורה מעדיפה למנוע מציאות שבני אדם יימנעו מלהלוות ולכן הוא ראה שהתורה הציבה פתרון למציאות לא אידיאלית זו. הפתרון מהתורה הוא מסירת השטרות לבית דין. חשוב לציין שפתרון זה מופיע במסורת התורה שבעל פה שבספרי "את אחיך תשמט ידך, ולא המוסר שטרותיו לבית דין" וכמובן תוקפו מדאורייתא (תוס' גיטין לו, א). ואם כן, יסוד תקנת הלל היה מדין תורה. התורה השאירה פתח זה בכוונה תחילה לחכמים להשתמש בו בשעת הצורך.

מכל מקום חשוב לזכור ששמיטת כספים בזמן הזה היא מדרבנן כי היא תלויה ביובל (רש"י גיטין לו, ב ד"ה בשביעית בזמן הזה; רמב"ם שמיטה ויובל ט, ב).

סיכום 

במאמר זה פתחנו בשאלה כיצד חכמים עקרו לכאורה את דין התורה בתקנת הפרוזבול? הראנו שחכמים נאמנים לחלוטין לכוונת התורה ובתקנותיהם מיישמים את כוונת התורה במציאות: 

1) התורה עצמה נתנה לחכמים את הסמכות לתקן תקנות בעניני ממון מכח הפקר בית דין הפקר שהינו מדאורייתא (שו"ת הרשב"א). ואם כן, בתקנות חכמים אין עקירת דין התורה, אלא שימוש בסמכות שניתנה לחכמים ע"י התורה. 

2) חכמים ידעו להקשיב היטב לכוונות התורה ולכן כאשר הלל הזקן תיקן את הפרוזבול הוא האזין לדברי התורה עצמה לגבי שמיטת כספים. האידיאל ע"פ התורה הוא שבני אדם יקיימו את מצוות שמיטת כספים ולא יימנעו מלהלוות. אך התורה מכירה במציאות שייתכנו בני אדם שיימנעו מהלוואות. הלל הבין התורה העדיפה שימשיכו להלוות ולכן התורה השאירה בכוונה פתח (שנועד למציאות של 'דיעבד') ע"י מסירת השטרות לבית הדין (תוס' גיטין שם ע"פ הספרי). כללו של דבר חכמים בתקנותיהם ידעו לכוון לאמיתה של תורה.