חכמים מכוונים לעומק דין התורה - חולין פג, א
מאת: נתן קוטלר
השאלה
במשנה נאמר שישנם ארבעה פרקים בשנה[1] שבהם מכריחים את הטבח לשחוט בהמה.
במה דברים אמורים?
אם טבח קיבל את התשלום מראש עבור שחיטת בהמה, למרות שהקונה עדיין לא ביצע קנין משיכה - הוא אינו יכול לחזור בו. מכיון שכבר בנתינת הכסף, הקונה כבר זכה בחלק שלו, לכן אם מת השור, הוא הפסיד את החלק שלו. דין זה חל רק בארבעה פרקים בשנה, אבל לא בשאר ימות השנה. לכן אם מת השור, המוכר הפסיד וצריך לשלם לקונה שעדיין לא זכה בחלק שלו.
הגמרא שואלת כיצד ייתכן שבארבעה פרקים בשנה מכריחים את הטבח לשחוט? והרי הקונה לא משך את השור ולפי תקנת חכמים כסף לא קונה אלא משיכה קונה. רב הונא בשם רב מתרץ שבאמת מדובר שהקונה משך את הבהמה.
אך הגמרא מקשה כיצד התירוץ מסתגר עם הסיפא של המשנה שנאמר "אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך אם מת, מת למוכר". והרי אם אכן הקונה משך, מדוע המוכר מפסיד?
רבי שמואל בר יצחק מתרץ שהמשנה לא מדברת על מקרה שמשך, אלא מדובר "כגון שזיכה לו על ידי אחר". אך יש להקשות שגם תירוץ זה אינו מסתדר עם הסיפא שהרי "בשאר ימות השנה דחוב הוא לו - אין חבין לאדם שלא בפניו[2]".
רבי אלעזר בשם רבי יוחנן מתרץ תירוץ אחר: "בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה, דאמר רבי יוחנן: דבר תורה - מעות קונות, ומה טעם אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו: נשרפו חטיך בעליה". ולכן דווקא בארבעה פרקים אלו, אפילו שלא משך, הקונה זוכה בבהמה בתשלום הכסף, אך בשאר ימות השנה לא זוכה ללא משיכה. יש לשאול כיצד ייתכן שחכמים נתנו דבריהן לשיעורין ושינו את הגזרה?
חכמים לא גזרו לצורך מצוה
המאירי מסביר מדוע בארבעת הפרקים הללו כסף קונה ולא משיכה: "ואף על פי שבעלמא תקנו חכמים שאין מעות קונות בכאן החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הרי הן עומדין בתקנת חכמים ואין מעותיו קונות לו".
אם כן, כדי לכבד את המועדים הללו בבשר, לכן חכמים החזירו את הדין המקורי של התורה. יש לברר האם מדובר כאן במקרה יחיד יוצא דופן שבו חכמים החזירו לדין תורה, או שיש כאן מהלך רחב יותר?
רש"י פירש בעירובין (פא, ב ד"ה גמרא) שכשם שחכמים העמידו דבריהם על דין תורה דמעות קונות לגבי ארבעה פרקים בשנה "אף כאן [לגבי עירובי חצרות], מפני תיקון שבת - העמידו דבריהם על דין תורה".
המהרי"ל (סוף המנהגים - לקוטים אות ל"ב הובא ברמ"א ח"מ קצט, ג [3]) מרחיב את היריעה: "לפי המסקנא דגמרא פ' חלון [4] דכשעושה מצוה העמידו דבריהם על דין תורה, נראה הדין אדם שנתן מעות על יין בע"ש ליטול היין בשבת, אסור המוכר לחזור בו, מאחר דזה רוצה לעשות מצות קידוש והבדלה באותו היין. גם שם העמידו דבריהם אדין תורה".
אם כן, המהרי"ל כתב חידוש גדול: כאשר החכמים גזרו שמשיכה קונה, הם לא עקרו לחלוטין את הדין המקורי של התורה שכסף קונה, אלא השאירו אותו במקרים שמדובר לצורך מצוה כמו קניית בשר לכבוד המועדים, קניית יין לקידוש ולהבדלה וגם עבור חלות לשבת
[5] וכן לתיקון השבת (כגון עבור השתתפות בעירובי חצרות). עדיין צריך להבין מדוע חכמים לא גזרו לצורך מצוה?
חכמים מכוונים לעומק דין התורה
רש"י פירש שהמקור לכך שמעות קונות הוא מהקדש "דבר תורה מעות קונות - מכיון שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור דגמרינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו" (חולין שם ד"ה דבר תורה) [6].
אם כן, התורה למדה דווקא מהקדש שמעות קונות וקל-וחומר בלוקח מן ההדיוט (רש"י עירובין שם ד"ה דבר תורה). ולכן מכיון שמדובר שם לצורך מצוה [7], הלכך לשיטת רש"י כך גם בשאר צרכי מצוה – רצון התורה הוא שהכסף יגמור את הקנין.
הואיל וכך, חכמים בגזרותיהם לעולם לא עוקרים לגמרי את דין התורה, אלא הם מכוונים לעומק דין התורה. וכך מוכח לגבי הפרוזבול (ראה במאמרי 'תקנת הפרוזבול היא העומק של דין התורה' בתוך: חוברת 'גבורי כח' על השמיטה וכן: ראה עוד בספרי גמרא באמונה על מסכת סנהדרין בפרק 'התנגשות בין ערכים וכח תקנת חכמים' (סנהדרין ב, ב).
[1] ערב יו"ט האחרון של סוכות; ערב יו"ט הראשון של פסח; ערב עצרת; ערב ר"ה (רבי יוסי הגלילי סובר שגם ערב יוה"כ).
[2] הכלל שאין חבין לאדם שלא לפניו – מובא במשנה בעירובין פא, ב.
[3] וגם בדרכי משה הקצר חו"מ קצט, ב. אך הגר"א כתב בביאורו: "ויש כו'. למד מהנ"ל ואף על גב דרבנן פליגי על ר"א בספ"ז דעירובין וס"ל דלא עשאוהו כד' פרקים שם אינו חובה כמו יין לקידוש ומ"מ דברי מהרי"ל אינו מוכרח". וראה שו"ת מוצל מאש לרבי יעקב אלפנדרי (רבו של המשנה למלך חי בקושטא לפני כ300 שנה) חלק ב סימן מב.
[5] קצות החושן שם: "יין לקידוש. וה"ה נותן פרוטה לנחתום על חלת לחם לשבת דקנה, כיון דמקדשין נמי על הפת".
[6] רש"י עירובין פא, ב: "דבר תורה מעות קונות - דכתיב בפודה מן ההקדש (ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו - קל וחומר בלוקח מן ההדיוט". וראה רש"י בכורות יג, ב ד"ה הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן - "דאמר בפרק הזהב (ב"מ מו:) דבר תורה מעות קונות דכתיב ונתן הכסף וקם לו דגמר הדיוט מהקדש ומשיכה לא קניא איכא למימר דעמיתך אתי למימר מיד עמיתך בכסף ומיד עובד כוכבים במשיכה". אך יש שכתבו מקור אחר שדבר תורה מעות קונות: ראה בתוספות בכורות יג, ב ד"ה דבר תורה: "ועוד מפרש ר' טעמא דר' יוחנן דמעות קונות מגופיה דקרא דאו קנה מיד עמיתך דסתם קנין דקרא במעות כדכתיב (ירמיה לב) שדות בכסף יקנו וכתיב מכסף מקנתו (ויקרא כה)".
[7] בסוף פרשת בחקתי יש אריכות גדולה (כמעט כל פרק כז) לגבי גאולת בתים ושדות שהוקדשו. הביטוי שחורז את הפרק הינו "גאל יגאלנה" (בהטיות שונות). התורה היתה יכולה להשתמש בביטוי אחר כמו פדיית ההקדש, לכן יש להתבונן מדוע התורה השתמשה בלשון של גאולה. יש להסיק מכך שהתורה מעוניינת שהאדם יגאל את הבית או השדה שהקדיש - וכך למדו חז"ל: משנה בכורות א, ז: "מצות גאולה באדון הוא קודם לכל אדם שנאמר (ויקרא כ"ז) ואם לא יגאל ונמכר בערכך" ובערכין כז, א "מצות גאולה באדון". וברמב"ם הל' ערכין וחרמין ה, א "המקדיש שדה אחוזתו מצוה עליו לפדותה הוא שהאדון קודם".