בסוגייתנו נאמר: "אבימי מסכתא איתעקרא איתעקר ליה, ואתא קמיה דרב חסדא לאדכורי גמריה". נשתכחה מסכת מנחות מאבימי והוא הלך לבית מדרשו של רב חסדא תלמידו כדי שיזכיר לו תלמודו. הגמרא שואלת "ולישלח ליה וליתי לגביה!" מדוע אבימי שהיה רבו של רב חסדא לא שלח לו שיבוא אצלו?
התשובה של הגמרא היא נפלאה ביותר: "סבר: הכי מסתייעא מילתא טפי" הוא סבר שכך יסתייע הדבר יותר. רש"י מפרש: "מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי (מגילה דף ו:)".
יגעתי ומצאתי
רש"י מפנה את תשומת לבנו לגמרא במגילה: "ואמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי - תאמן. הני מילי - בדברי תורה. אבל במשא ומתן - סייעתא הוא מן שמיא. ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא - סייעתא מן שמיא היא".
הגר"א וסרמן הי"ד אמר בשם הר"ח מבריסק על "יגעתי ומצאתי תאמן": אם השיג ביגיעה, למה קוראים לזה מציאה? אין זאת אלא שאם השיג האדם ידיעת התורה אפילו כשהתייגע הרבה הרי זו מציאה, מן השמים הזמינו לו זאת" (הובא בתוך: ילקוט שמועות מרבותינו הגרי"ד והגר"ח). אם כן, היגיעה ב"לחדודי" מזכה את הלומד במציאה שלא היה משיג בדרך הטבע.
הקושיא על רש"י
הסיפור של אבימי אינו עוסק ב"לחדודי" אלא ב"לאוקמי גירסא", שהרי שכח את המסכת ורצה שרב חסדא יזכיר לו את תלמודו. ולכן לכאורה סיפור זה אינו שייך לנאמר במסכת מגילה, כי שם נאמר ש"יגעתי ומצאתי" שייך דווקא ל"לחדודי". ואילו לגבי "לאוקמי גירסא" הגמרא אומרת שזה תלוי בסיעתא דשמיא ורש"י מפרש שם "יש יגע ואינו מוצא". לכן לא ברור מדוע רש"י פירש בסוגייתנו: "מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי (מגילה דף ו:)".
תמיד צריך יגיעה
הרי"ף על העין יעקב כותב "מתוך דברי רש"י משמע האי דמסתייעים משמיא לאוקמי גירסא הוא דיגע ומוצא אבל אי לא יגע אי אפשר לו לאוקמי גירסא דלא מסתייע משמים אלא ביגיעה". כלומר לא כל יגיעה תוביל לסיעתא דשמיא, אך כל סיעתא דשמיא באה רק לאחר יגיעה. לכן אמנם לא ידע בוודאות שיזכה בסיעתא דשמיא, אך ידע שחייב לעמול לצורך זה.
לפי הסבר זה, מובן מדוע רש"י הביא את דברי הגמרא במגילה "יגעתי ומצאתי", כי אמנם לא היתה וודאות שאבימי יזכה בסיעתא דשמיא ביגיעתו כי מדובר ב"לאוקמי גירסא", אולם מכל מקום תמיד צריך לעמול.
עמל גשמי ועמל רוחני
שנית, רבי אהרן קוטלר כותב: "בהאי מעשה דאבימי נראה דהיגיעה שהיתה שם לא היתה רק בעצם טורח ההליכה וההגליה למקום תורה של רב חסדא, אלא שעיקרה היה בהכנעה והענוה היתירה שגילה אבימי בלכתו למתיבתא של תלמידו ללמוד הימנו, כי עיקרה של יגיעה אינה רק ביגיעת בשר, אלא בכוחות הנפש ובהתגברות על מניעות הבאות ממדות וכוחות הנפש.
וביחוד הוא כן ביגיעה במידת הענוה, שהרי הענוה יסוד מוסד היא לקנית התורה, ולא זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם אלא מפני שהיו נוחין ועלובין (עירובין יג, ב). וזהו שרצה אבימי שיהא הלימוד בדרך הכנעה וענוה ובהכי מסתייעא מילתא טפי, דהיכא דהלימוד בעצמו הוא בענוה בודאי הוא דמסתייעא טפי".
רבי אהרן קוטלר כתב שישנם שני סוגים של יגיעה בתורה – יגיעה גשמית בכוחות הגוף ויגיעה רוחנית – במידות הנפש. אצל אבימי התקיימו שני סוגי היגיעה. ראשית, הוא התאמץ ללכת לבית מדרשו של רב חסדא וזו יגיעה גשמית. בנוסף, מתוקף היחסים בין רב לתלמיד, היה מצופה שרב חסדא יגיע אליו, אך אבימי מחל על כבודו ומתוך ענוה הוא הלך לתלמידו ללמוד ממנו – זו יגיעה רוחנית.
החידוש הוא שכאשר רש"י כתב לגבי לאוקמי גירסא "יש יגע ואינו מוצא", נראה שמדובר דווקא בעמל גשמי, אך כאשר מדובר בעמל רוחני של תיקון המידות, בוודאי יזכה בסיעתא דשמיא, כשם שמצינו שההלכה נפסקה כבית הלל כי נוחין ועלובין היו.
ולכן אבימי אמר "הכי מסתייעא מילתא טפי", כי הוא ידע שעל ידי העמל הרוחני בתיקון מידותיו בוודאי יזכה לסיעתא דשמיא לאוקמי גירסא. ולכן על פי זה, כאשר רש"י הביא את הגמרא במגילה "יגעתי ומצאתי" הוא התכוון גם ליגיעה הרוחנית של אבימי.
