בסוגייתנו מובאת ברייתא עם שיטת רבי אליעזר: "דתניא רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת - אינה נעשית עיר הנדחת, שנאמר 'וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל' (דברים יג, יז) והיכא דאיכא מזוזה - לא אפשר, דכתיב 'לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם' (שם יב, ד)".
בפרק שמיני שיטת רבי אליעזר מובאת כהוכחה ש"עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה - דרוש וקבל שכר" (ע"א, א).
יש לחקור האם שיטת רבי אליעזר היא טכנית או מהותית?
נראה שהימצאותה של מזוזה אחת בעיר מלמדת אותנו שאנשי העיר לא אדוקים כל כך בעבודה זרה ואילו מתחת לפני השטח, בליבם של אנשי העיר קיימת אמונה בה'.
אם כן, המזוזה שנמצאת בעיר אינה רק הסיבה להצלת העיר, אלא היא הסימן לאמונה של אנשי העיר.
לפי שיטת רבי אליעזר לא תתכן עיר שלימה ללא אפילו מזוזה אחת, כי העבודה זרה היא כלפי חוץ והאמונה בה' תמיד יוקדת מבפנים.
כך נאמר בפרק שביעי: "אתם בית ישראל אינן כן - הנצמדים לבעל פעור - כצמיד פתיל, ואתם הדבקים בה' אלהיכם - כשתי תמרות הדבוקות זו בזו. במתניתא תנא: הנצמדים לבעל פעור - כצמיד על ידי אשה, ואתם הדבקים בה' אלהיכם - דבוקים ממש" (סנהדרין סד, א).
ניתן לומר יותר מכך, כשם שהחברה משפיעה על היחיד, כך היחיד גם משפיע ומאיר על החברה שהוא חי בתוכה. יש בכוחו של אדם אחד להציל חברה שלימה.
ה'משך חכמה' כותב על הימצאותה של מזוזה אחת בעיר הנדחת: "וכמו שמצילה את העיר מדין אדם, כן מצילה מדין שמים, שיש להם חלק לעולם הבא. לכן קמ"ל קרא דאם ישראל יחיד כותב מזוזה וקובעה על מזוזת ביתו, מציל רבים מדין אדם ומדין שמים. לכן כתוב "וכתבתם" - לשון יחיד, "למען ירבו ימיכם" - שרבים יינצלו מזה עבור זכות היחיד" (דברים יא, יט).
ולכן לפי שיטת רבי אליעזר – "עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה - דרוש וקבל שכר" כי לא ייתכן שתהיה עיר בישראל שבה ניצוץ האמונה יכבה לחלוטין.
למדנו מבית מדרשו של ה'בעל שם טוב' שהמשמעות של דברי הזוהר ש'אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולהו חד', היא שבעומק העומקים של כל יהודי הוא מחובר תמיד לקב"ה ולתורה. "ולפי זה הוא כלל גדול, אפילו כשאדם חוטא הרבה אז הוא נקרא ניצוץ ישראל, ויש בו חלק אלקי ממעל ובודאי יחזור בתשובה על כרחו, כי אי אפשר לפרד כיון שהם בקרבו ממש" (דגל מחנה אפרים, בלק). אף יהודי אינו אבוד וקל וחומר עיר שלימה "'חָטָא יִשְׂרָאֵל' (יהושע ז, יא) אף על פי שחטא - ישראל הוא" (סנהדרין מד, א).
