כוחן של מילים


מאת: נתן קוטלר


השאלה

התורה ציוותה על שמיטת כספים בסוף שנת השמיטה "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ" (דברים טו, א – ג).   השאלה היא מה הדין אם הלווה רוצה להחזיר את חובו? האם מותר לו להחזיר? האם מותר למלוה לקבל את הכסף? 

במשנה בסוף שביעית (י, ח) נאמר: "המחזיר חוב בשביעית יאמר לו 'משמט אני', אמר לו: 'אף על פי כן' יקבל ממנו שנא' (דברים טו) וזה דבר השמטה". מדוע חכמים התירו למלוה לקבל חזרה את החוב? לאחר מכן במשנה האחרונה נאמר: "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו". אם התורה ציוותה על שמיטת כספים מדוע חכמים עודדו את מי שמחזיר את חובותיו? 

ביטול השעבוד הכלכלי

הרב קוק מסביר ב'עין איה' על מסכת שביעית שמטרת שמיטת כספים היא ביטול השעבוד הכלכלי. כאשר אדם שקוע בחובות הוא מרגיש תחושה של עבדות כפי שנאמר במשלי "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" (משלי כב, ז). השקיעה בחובות היא מעגל קסמים שאי אפשר להיחלץ ממנו. ולכן התורה מעוניינת לחלץ את הלוה מתוך עבדות זו המשעבדת גם את החירות המחשבתית של האדם. 

אולם הרב קוק מדגיש ששמיטת כספים לא דוגלת בביטול הקנינים הפרטיים, כגון הקומוניזם ושאר התנועות הסוציאליסטיות. "אלא שעם זה צריך לדעת ולהכיר שלא עם דרך ביטול הקנינים הפרטיים יבא האדם למטרה העליונה הזאת של הצלחת הכלל, כי אם חילוק הרכוש והזהירות מתוצאות רעות הבאות לרגלי היתרון הדמיוני הזה". וכן, כותב הרב קוק שצריך גם להזהר בשמיטת כספים שהלוה לא יתרגל לכך שהוא רשאי ליהנות מכספי הזולת. "והנה כל דרך ישר, צריך להיות נשמר שלא יפעול על המודרכים על פיו תכונות שהן רעות כשיוצאות חוץ למדתן, ע"כ ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגע ברכוש רעהו". 

כח הדיבור לשחרר את השעבוד

בגמרא בגיטין (לז, ב) נאמר "המחזיר חוב לחבירו בשביעית - צריך שיאמר לו 'משמט אני', ואם אמר לו 'אף על פי כן' - יקבל הימנו, שנאמר: וזה דבר השמטה". כיצד חז"ל למדו מהפסוק "וזהו דבר השמטה" את ההיתר של המלוה לקבל את הכסף? התשובה היא שהמילה "דבר" בפסוק "דבר השמטה" היא מלשון דיבור ורש"י לומד מכאן "צריך לומר דיבור של שמיטה". יוצא מכאן שעל ידי זה שהמלוה אומר "משמט אני" הוא כבר מקיים את מצות שמיטת כספים. יש אומרים שדיבור זה כל כך משמעותי שמתיר לו אחר כך לקבל את החוב (תוספות רי"ד). 

חז"ל הקשיבו היטב למסרים של התורה לגבי שמיטת כספים. התורה אומרת "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" (דברים טו, ב). המטרה של שמיטת כספים מתממשת כאשר המלוה לא נוגש את הלוה, אלא הוא מסיר את השעבוד של החוב על ידי הדיבור "דבר השמטה" ואומר "משמט אני". ברגע שהמלוה אומר את המילים "משמט אני" ומוותר על החוב, מתרחש דבר נפלא: הלוה לפתע מרגיש בן חורין, הוא מקבל מחדש את חייו בחזרה, הוא יכול לחיות את חייו באמת ללא כבלי העבדות של החובות שרובצים על כתפיו. נותקו השרשראות, הוא חופשי! 

הלכך אם המלוה שחרר את הלוה מכבלי החוב, הוא למעשה כבר קיים את מצות שמיטת כספים. ולכן אם לאחר מכן הלוה מרצונו החופשי מחליט בכל זאת להחזיר את ההלואה, המלוה רשאי לקבלו. שהרי המלוה כבר לא נוגש בלוה. הרמב"ם מוסיף תנאי – כאשר הלוה מחזיר את הכסף הוא צריך לעשות זאת בלב שלם ובתור מתנה ולא בתור החזר החוב: "כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני, אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל ממנו שנאמר לא יגוש והרי לא נגש, ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך" (רמב"ם שמיטה ויובל ט, כח). 

סיכום

הרב קוק מסכם את המהלך: "על כן די לו ליסוד תכלית השביעית בדיבור 'משמט אני', שבזה יסור הסבל ועול העבדות מלוה למלוה. אמנם מקום הניחה תורה לרגש היושר הטהור שילך ע"פ דרכו, כי בעל נפש טהורה, כאשר יאתה לאיש הישראלי המודרך ע"פ חקי תורת ה', לא יאבה להיות נהנה מיגיע רעהו. על כן באמרו 'אף על פי כן', יקבל ממנו, להורות שלא יעתקו גבולי יסודי היושר גם לשעתה, כי אם יגבלו כדי להישיר אל המטרה הכללית היותר עליונה שתבא לרגלי קריאת השמיטה לה' בצדדיה החומריים והרוחניים".  

ולכן, אם המלוה מוותר על החוב ואומר 'משמט אני', הלוה רשאי לתת לו את הכסף בתור מתנה מתוך רגש הצדק והיושר הטהור שבו ואף רוח חכמים נוחה הימנו אם הוא עושה כן. ומותר למלוה לקבל את הכסף כי הוא שחרר את הלוה מההשעבוד לחוב והעניק לו את המתנה הגדולה של החירות ואיפשר לו לתת את הכסף מבחירתו החופשית.