5 דקות קריאה
כיצד אפשר להעריך את האדם? הקדמה למסכת ערכין

מאת: נתן קוטלר


שאלת הרמ"ד וואלי 

הרמ"ד וואלי תלמיד הרמח"ל (חי באיטליה לפני 250 שנה) שואל כיצד אפשר להעריך את האדם? והרי כל אדם הוא עולם ומלואו שלא ניתן לכמת בערך כזה או אחר: "ואם תאמר: שזה נראה אדרבא גרעון לנפשותיהם של ישראל, ונראה שהוא נגד אמרם ז"ל: שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, כי מאחר שיש קצבה גרועה אל הערך שלהם, אין זה עולם מלא" (עבודת הקודש על ויקרא כז).

"עֶרְכְּךָ" או "ערך": "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" 

הרמ"ד וואלי מפנה את תשומת לבנו ללשון הפסוק בסוף בחקותי "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'". לא נאמר "ערך", אלא נאמר דווקא "בְּעֶרְכְּךָ". 

מה אנו למדים מהבחנה זו? 

אם היה כתוב "ערך" אז היינו טועים וחושבים שמדובר בערך האמיתי של האדם, אך מאחר וכתוב "ערכך" מדובר בערך בעיני בני האדם. החיצוניות של האדם יכולה להטעות מאוד "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז, ו-ז). 

העולם הזה הוא עלמא דשקרא, בני האדם מעריכים את התכונות הלא נכונות. מסופר במסכת פסחים (נ, א) שפרחה רוחו של רב יוסף והוא הגיע לעולם האמת וכשחזר סיפר שראה שם "עולם הפוך": מי שבעולם הזה מוערך, דווקא בעולם הבא אינו מוערך ומי שבעולם הזה אינו מוערך, דווקא מעריכים אותו מאוד בעולם האמת. אך רבי יהושע בן לוי אמר לו "בני, עולם ברור ראית". 

הערך האמיתי של האדם אינו במה שיש לו אלא במי שהוא. הערך האמיתי של האדם אינו נמדד במעמדו החברתי ובכוחו הפוליטי, אלא במדרגתו הרוחנית והמוסרית. 

לכן אם נחזור לפסוק בסוף בחקותי - לא מדובר בערך האמיתי של האדם מבחינה רוחנית, אלא בערך הנתפס בעיני בני אדם ולכן נאמר "עֶרְכְּךָ" ולא "ערך". 

ובלשונו של הרמ"ד וואלי "הרי התירוץ של זאת הקושיא תמצאנו בפירוש בהאי לישנא דקרא שאמר "עֶרְכְּךָ" בכל הענין, והיה צריך לומר "ערך" סתם, בלי תוספת הכנוי. אלא שכונתו בכך לרמוז, שהערך הזה הוא כפי שיווי החומרי המשתוה לדעתם של בני אדם, ולא כפי שיווי הרוחני המשתוה לדעתו של מקום, כי הוא בודאי עולם מלא כמו שאמרו רז"ל. 

שהרי בודאי כל העולם ומילואו אינו שוה לנפש אחת מישראל, שהיא משרש הקדושה הנצחיית שאין לה שום ערך ודמיון בדברים של העולם השפל הזה שהם כלים ונפסדים. וז"ש "בערכך" ולא "בערכי" או "בערך" סתם". 

לאחר שיודעים את ההקדמה הזאת, ניתן להבין את הרעיון של ערכין. 

הערך של "עֶרְכְּךָ" 

מאחר שאנו חיים בעולם הזה, ישנו ערך גם לערך בעיני בני האדם. ולכן כאשר האדם מבקש להעריך את עצמו או לתת את הערך של אחרים לבית המקדש - התורה רואה בכך ערך, עד כדי כך שהיא משתמשת באותו הלשון כמו בנזיר: 

לגבי נזיר נאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" (במדבר ו, ב).

ולגבי ערכין נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'" (ויקרא כז, ב). 

ומה משמעות דמיון הלשון? 

הרמ"ד וואלי מלמדנו "כי די לך שתדע שאפילו החלק החומרי של כל אחד מישראל, ואפילו לפי דרכך, הוא דבר חשוב בפני עצמו ויש לו הערך הקצוב כפי שניו, וכל שכן החלק הרוחני שאין לו קצבה, כי עלייתו למעלה למעלה עד אין סוף. ומ"ש בלשון הזה "כי יפליא נדר" כמו בנזיר. 

הטעם נלע"ד, לפי שהאומר ערכו של פלוני עלי, או ערך עצמי עלי לתת אל ההקדש, גלי דעתיה בכך שהוא מחשיב את ההקדש הרבה מאד, לחסות בצלו ולקבל את השראתו. 

ולכן מדה כנגד מדה גם הקב"ה מחשיבו כל כך עד שמשרה עליו קדושתו העליונה דאיהי רזא דפלא, מעין הקדושה העליונה שהיתה שורה על הנזיר שזכה בה לפי שפירש מהבלי העולם, והחשיב הרבה הדבקות העליון של הקדושה".


כאשר האדם מקדיש את ערכו לבית המקדש, הוא מתקרב לקודש ושואף להגדיל את הקדושה בעולם ועל ידי כך הוא מתחיל לגעת בערך האמיתי שלו.