בסוגייתנו נאמר שעולי בבל הרחיבו את המזבח "שיתין הוסיפו". בבית המקדש היו "שיתין" - חללים עמוקים מאוד מתחת למזבח שירדו עד לתהום. חז"ל אומרים שהשיתין נבראו מששת ימי בראשית (סוכה מט, א).
בבית הראשון הנסכים היו יורדים לצד המזבח לתוך בור ומשם לשיתין.
אך בבית השני הרחיבו את המזבח וקדחו בו נקב "שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח, שהיו עמוקין וחלולים מאד" (רש"י סוכה מח, ב ד"ה כמין שני).
ומדוע בבית ראשון לא הוסיפו את השיתין? הגמרא אומרת: "מעיקרא סבור: מזבח אדמה - שהוא אטום באדמה; ולבסוף סבור: שתיה כאכילה, ומאי מזבח אדמה? שהוא מחובר באדמה, שלא יבננו לא ע"ג כיפים ולא על גבי מחילות".
בבית הראשון חשבו שכיון שכתוב "מזבח אדמה" - אסור שהמזבח יהיה חלול, אלא צריך להיות אטום.
אך בבית השני הבינו שכשם שהאש מאכלת את הקרבנות במזבח, כך גם השתיה (הנסכים) צריכים להיבלע בתוך המזבח. הם גם הבינו מחדש את פירוש הפסוק "מזבח אדמה": המזבח צריך להיות מחובר לאדמה, ללא חללים מתחתיו, אולם בתוכו אפשר שיהיה חלל (בור של שיתין), כי זה לא נקרא מחילה "כיון דהוא לצורך מזבח" (סב, א תוס' ד"ה ולא).
קושיית השפת אמת
השפת אמת מקשה: "ולבסוף סברו שתיה כאכילה קצת תימא דא"כ בבית ראשון עשו ח"ו שלא כדין כל הימים". אם בבית המקדש השני הבינו שהדין הוא "שתיה כאכילה" ואם כן המזבח צריך לקלוט גם את הנסכים, משמע שבבית המקדש הראשון לכאורה לא נהגו כדין!
השפת אמת מתרץ שהיה חילוק בין בתי המקדש; בבית הראשון "אש של שמים מסייעתן" והאש היתה מאכלת גם מרחוק, כפי שהגמרא אומרת: "שביבא הוה משדרא [=זיקים ולהבות היו יוצאים]", לכן למרות שהנסכים לא היו לגמרי על האש, מכל מקום הזיקים והלהבות היו מאכלים גם אותם.
ואם כן, על ידי כך הם היו יוצאים ידי חובת "שתיה כאכילה". אולם בבית המקדש השני שעליו נאמר: "אין אש של שמים מסייעתן", לא יצאו ידי חובת "שתיה כאכילה" ולכן היו צריכים להרחיב את המזבח. השפת אמת מתרץ ש'התגלית ההלכתית' של אנשי הבית השני נולדה רק משום ש"אין אש של שמים מסייעתן" ולכן היו צריכים למצוא פתרון אחר.
אך אנשי הבית הראשון לא נדרשו לשבת על מדוכה זו כלל ולכן לא ראו צורך 'לשכלל' את המזבח.
אולם דברי השפת אמת קצת קשים כי הגמרא בעצמה אומרת שלאנשי בית המקדש הראשון היו חשבונות הלכתיים מדוע לא היו רשאים להוסיף את השיתין "מעיקרא סבור: מזבח אדמה - שהוא אטום באדמה". ואם כן, הם לא הוסיפו את השיתין, לא משום שלא היו צריכים, אלא משום שחשבו שלא היו יכולים.
הלכך, עלינו לחפש תירוץ אחר לקושיא כיצד ייתכן שאנשי הבית הראשון טעו בהבנת הדין וחשבו שאינם רשאים להוסיף את השיתין?
האמת ההלכתית נקבעת לפי הכרעת חכמי הדור
בהקדמה לספרו גינת אגוז, הרב הרשל שכטר שליט"א התייחס לקושיית השפת אמת ותירץ כך: "ובפשוטו נראה דאין לך אלא שופט שבימיך, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ובזמן בית ראשון, היות שכן דרשו חכמי התורה של הזמן ההוא, כך היה הדין, ובזמן בית שני, שדרשו חכמי התורה אחרת, אז כך היה אז הדין.
וכנראה שמה שהוקשה לו להשפ"א הוא מפני שהוא היה סבור שבכל פעם שחכם מחדש איזו הלכה מחודשת, שיש לנו לומר שאיגלאי מילתא למפרע, שכן היה תמיד הדין – מזמן סיני ואילך. אכן אם נתפוס כדעת הסוברים שחידושי הלכה רק חלים ומחייבים מכאן ולהבא, קושיא מעיקרא ליתא".
הרב שכטר מלמד אותנו עקרון חשוב ביותר: לחכמי הדור יש את הכח והסמכות לקבוע את ההלכה, אפילו אם 'האמת ההלכתית הטהורה' היא הפוכה. כך מצינו במקרי מבחן רבים: המחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים לגבי תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט, ב); המחלוקת בין רבן גמליאל ורבי יהושע לגבי יום כיפור (ראש השנה כה, א) ועוד.
ולכן אפילו אם בדור אחר יתברר שההלכה היא אחרת, אין זה אומר שחכמי הדור הקודם טעו, אדרבה ההלכה נקבעת לפי הכרעתם שהרי "אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו" (ר"ה כה, ב).
"תעלה אמת מן הארץ"
'קצות החושן' מביא בהקדמתו את המדרש (בראשית רבה ח, ה) שמספר שכאשר הקב"ה רצה לברוא את האדם, חלק מהמלאכים התנגדו. המלאכים שייצגו את מידת האמת התנגדו לבריאת האדם בטענה שהאדם מלא בשקרים. "מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה".
המדרש ממשיך ומספר: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה [=חותמו של הקב"ה אמת (יפה תואר, ע"פ שבת נה, א)] שלך? תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח".
המלאכים לא הבינו איך ה' משליך לארץ את האמת, שהיא חותמו, ובכך החותם שלו מתבזה חלילה. הפתרון הוא "תעלה אמת מן הארץ".
יש לשאול מה פשר התנגדות המלאכים לבריאת האדם?
'קצות החושן' מסביר: "והיינו משום דידוע דשכל האדם ילאה להשיג האמת בהיות בארץ שורשו, ולזה אמרו אתה מבזה תכשיט שלך, כיון שעיקר הבריאה עבור התורה, והאדם בשכלו האנושי מהנמנע להשיג האמת האמיתי, וכאשר יתנהגו העולמות כולם מעלמא ועד עלמא ע"פ תורת האדם ולא יהיה ע"פ האמת הרי אתה מבזה תכשיט שלך שחותמך אמת".
המלאכים טענו שהשכל האנושי עשוי לטעות, על כן כיצד ניתן להפקיד את התורה בידי האדם ושכלו האנושי?
בברכת התורה אנו אומרים "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". 'קצות החושן' מסביר בהקדמתו שכאשר הקב"ה נתן לנו את התורה, הוא נתן לחכמינו את הסמכות לקבוע מהי הפרשנות האמתית לתורה, האמת ניתנה לחכמים. "ועל זה השיב הקדוש ברוך הוא זהו רצוני שתעלה אמת מן הארץ והאמת יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי... וזו היא ברכת התורה 'אשר נתן לנו תורת אמת' - שיהיה האמת אתנו".
'קצות החושן' מביא שכך הקשה הר"ן: והרי אם דברי חכמינו אינם מכוונים לאמת האלוקית, ייתכן שפרשנות זו יכולה להביא לנזק? ומתרץ קצות החושן שהמצוה לשמוע לדברי החכמים יש בכוחה להחיות אפילו אם אין דברי החכמים מכוונים לאמת האלוקית. 'קצות החושן' מסביר על ידי כך את המשך ברכת התורה - "וחיי עולם נטע בתוכנו", שאפילו אם החכמים יטעו ויפרשו אחרת מהאמת האלוקית, הפרשנות שלהם נוטעת בנו חיי עולם: "וזה שאנו מברכין שנתן לנו תורת אמת - שיהיה האמת אתנו. ושמא תאמר, אם אינו אמת יזיק ח"ו? לזה אנו מברכין 'וחיי עולם נטע בתוכינו' ומתוכינו יערה וירבה חיי עולם".
אנשי בית ראשון לא טעו
אם כן, נוכל לתרץ את קושיית השפת אמת שהקשה כיצד ייתכן שאנשי הבית הראשון טעו בהבנת הדין וחשבו שאינם רשאים להוסיף את השיתין?
התירוץ הוא שאנשי בית המקדש הראשון לא טעו בהבנת דין כלל, אלא "מעיקרא סבור: מזבח אדמה - שהוא אטום באדמה". חכמי הדור הכריעו שאי אפשר להוסיף חלל במזבח וזו היתה ההלכה שהיתה נכונה עבור אנשי הבית הראשון.
אמנם בבית שני חידשו הבנה לגבי המזבח והכריעו שמותר ורצוי להרחיבו ולקדוח בו נקב כדי שהנסכים ירדו לתוך השיתין שמתחתיו. אך חידושי ההלכה של אנשי הבית השני אינם חלים ומחייבים למפרע. חכמי הדור קובעים את ההלכה לפי ההבנה השייכת לאותו הדור "אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו".
