בברייתא נאמר "עובד כוכבים ההולך ליריד, בין בהליכה בין בחזרה - מותר; ישראל ההולך ליריד, בהליכה - מותר, בחזרה – אסור".
ראשית, חשוב להדגיש שלא מדובר ביריד תמים, אלא כדברי רש"י "שוק של עבודת כוכבים".
יחד עם זאת, מטרת הליכתו של העובד כוכבים לשוק זה היא לשם סחורה ולכן מותר לשאת ולתת עמו.
הגמרא שואלת את השאלה המתבקשת: "מאי שנא ישראל דבחזרה אסור?" מה ההבדל העקרוני בהקשר זה בין יהודי ההולך לשם לבין עובד כוכבים שהולך לשם?
ההנחה של הגמרא היא שמדובר שהיהודי מכר שם עבודה זרה ולכן אסור לשאת ולתת עמו. אך הגמרא מקשה שאם כן, אפשר לטעון את אותו טיעון לגבי עובד כוכבים, ובכל זאת מצינו שמותר לשאת ולתת עימו. לכן הגמרא אומרת שמדובר שהעובד כוכבים מכר שם גלימה או חמור ולא עבודה זרה. אך אם כן הדרא קושיא לדוכתא – מדוע יש בעיה אם היהודי מכר שם גם גלימה או חמור? מדוע אסור לשאת ולתת עמו בחזרתו?
הגמרא אומרת רעיון משנה חיים: "אי איתא דה"ל, הכא הוה מזבין ליה". אם היהודי באמת רצה למכור גלימה או חמור, מדוע היה צריך ללכת עד לשם? הוא היה יכול למכור זאת כאן. ומאחר שטרח ללכת עד לשם, כנראה שכוונתו היתה למכור עבודה זרה.
תוספות הרא"ש מסבירים את החומרה שבדבר: "והכא מיירי שאינו הולך ליקח אלא למכור ולהכי תלינן דודאי למכור ע"ז הלך בשביל שאין ישראל מצוי שם ואין יודע שהוא נהנה מע"ז, דאלו למכור גלימא או חמרא, קודם ימכרנו בזול כאן משילך לירוד של גויים למכור ביוקר".
מדובר בשוק שיהודים לא מצויים שם, כי מדובר כאמור בשוק של עבודה זרה ולכן הנחת היסוד היא שעדיף שימכור בזול כאן ויפסיד כסף מאשר שילך לשם וימכור ביוקר וירוויח.
תוספות הרא"ש מלמדנו כלל ברזל: יהודים לא הולכים למקומות מפוקפקים כדי להרוויח כסף. עדיף להפסיד רווח פוטנציאלי, מאשר לפגום בעולם הרוחני ולוותר על הערכים שלנו. בשום אופן לא מוכרים רוחניות בכסף.
