מאת: נתן קוטלר

לא שביק התירא ואכיל איסורא 

בסוגייתנו הגמרא דנה בשיטת רבא: "גופא, אמר רבא: ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון, בודק סכין ונותן לו, ומותר לאכול משחיטתו. 

מאי טעמא? כיון דאיכא התירא ואיסורא, לא שביק התירא ואכיל איסורא. אי הכי, כי לא בדק נמי! מיטרח לא טרח". 

הסיבה שמותר לאכול משחיטתו של ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון היא משום שאם יש לפניו דבר היתר ודבר איסור – הוא יבחר בהיתר. 

הריטב"א אומר שאמנם מצינו בכל הש"ס כלל זה, אך בשחיטה מדובר בחידוש גדול הרבה יותר, כי הוא צריך להתאמץ קצת כדי לשחוט כראוי. אמנם הוא לא מוכן לטרוח הרבה כדי לחפש סכין אחרת אם היא נמצאת פגומה, אך מכל מקום הוא מוכן "להתעכב ולעיין קצת לשחוט כראוי". 

הגמרא מביאה ראיה לדברי רבא מברייתא מתוספתא בפסחים (ב, ג) לגבי חמץ של עוברי עבירה שעבר עליו הפסח: "חמצן של עוברי עבירה - אחר הפסח - מותר מיד, מפני שהן מחליפין [עם חמץ של נכרים]". 

רש"י מקשה מה התועלת בהחלפה עם חמץ של נכרי? והרי הם עדיין עוברים על איסור הנאה מחמץ שעבר עליו הפסח! 

רש"י מתרץ: "אפ"ה כל מה דמצי למעבד בהיתירא פורתא עביד" (ד"ה מפני). רש"י מלמדנו רעיון חשוב ביותר: אפילו שמדובר בעוברי עבירה ואפילו שמבחינה הלכתית הם עדיין עברו על איסור הנאה - הם משתדלים לעשות בהיתר כל מה שהם יכולים. 

יש לשאול: במקרה של השחיטה מדובר במומר אוכל נבילות לתיאבון ובמקרה של החמץ מדובר בעוברי עבירה שהחזיקו בחמץ בפסח – מה גורם להם לרצות להתאמץ קצת כדי לשחוט כראוי וכדי שלא יהיה חמץ שעבר עליו הפסח (בהתאמה)? מדובר בטיפוסים שאינם מקפידים על קלה כבחמורה (בלשון המעטה)! 

הטוב הפנימי של כל יהודי

הרמב"ם כותב בהלכות גירושין שאם יהודי חוטא, אין זה אלא מפני שיצרו תוקפו, אך הרצון הפנימי העמוק של כל יהודי "שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו" (ב, כ). 

לכן אפילו אצל מומר אוכל נבילות לתיאבון ואצל עוברי עבירה שהחזיקו בחמץ בפסח – הרצון הפנימי שלהם הוא לקיים את המצוות ולכן הם מתאמצים ככל יכולתם לנהוג לפי ההלכה. 

ההיתר לאכול מהשחיטה ומהחמץ שלהם (בהתאמה) מלמד על האמון בטוב הפנימי שיש בהם.