במשנה נאמר: "מצות העומר להביא מן הקרוב, לא ביכר הקרוב לירושלים - מביאין אותו מכל מקום. מעשה שבא העומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר".
הגמרא מגלה שהרקע למעשה היה כשצרו מלכי בית חשמונאי הורקנוס ואריסטובלוס זה על זה ועל ידי כך נחרבו שדות התבואה. "ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר".
הגמרא מספרת שכאשר הגיע הזמן להביא את העומר, לא ידעו מהיכן להביא תבואה. הכריזו שכל מי שיודע היכן יש תבואה שיודיע. הגיע אדם אילם ורמז להם על ידי שהניח יד אחת על הגג ויד שניה על הצריף.
מרדכי היהודי אמר להם: "האם יש מקום ששמו גגות צריפין או צריפין גגות?" הם בדקו ומצאו שם את התבואה. כאשר הגיע הזמן להביא את שתי הלחם, לא היו יודעים מהיכן להביא. הכריזו והגיע אדם אילם וכיסה את עיניו ביד אחת ואת היד השניה הניח על מנעול הדלת. אמר להם מרדכי "האם יש מקום ששמו עין סוכר או סוכר עין"? בדקו ומצאו שם.
מה בא המעשה ללמדנו?
ה'בן איש חי' מסביר את הענין: "ומן השמים היה הדבר הזה שיתגלה להם המקום על ידי האילם, כי באותו זמן היה מחלוקת בין הורקנוס ובין ארסטובלוס אחיו, ועל ידי כך נחרבו מקומות הזרעים ולא מצאו מקום ליקח ממנו, וענין המחלוקת הזו היה בסיבת לשון הרע ומסירות ורכילות שהיא חטא בפה, ולכך נגלה להם על ידי האילם, לרמוז להם מעתה בעבור תיקון שלכם תהיו כולכם כאלמים שלא תדברו רכילות כלל, ובזה תתבטל המחלוקת ויחזור הטוב לאיתנו הראשון" (בן יהוידע).
ה'בן איש חי' מבאר גם את המשך המעשה על האילם שכיסה את עיניו: "ונראה לומר שרמזו להם בזה המקום הנקרא עין סוכר עד מתי תהיה עין שלהם סתומה שאין רואין את הנולד וצריכין לפתוח עין השכל שלהם ותראו מה חרבן עשתה המריבה" (שם).
הקב"ה מדבר איתנו דרך המאורעות בחיינו, עלינו לפתח הקשבה לשמוע מה ה' מבקש מאיתנו בעת הזאת. הדברים נכונים בחיים הפרטיים ופי כמה וכמה בחיים הלאומיים. המשנה הנציחה את המעשה בגגות צריפין ובעין סוכר כדי ללמד אותנו להקשיב לרמזים כגון אלו.
ה'בן איש חי' מלמד שהמסר האלוקי היה שכאשר יש ניצני מחלוקת, ישים עצמו כאילם, כדברי חז"ל: "אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר 'תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה' (איוב כו, ז)...אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' (תהלים נח, ב) - מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו כאלם" (חולין פט, א).
בנוסף, כאשר אלכסנדר מוקדון שאל את זקני הנגב "אידין מתקרי חכים?" הם השיבו לו: "איזהו חכם - הרואה את הנולד" (תמיד לב, א). זו המסקנה שחז"ל הסיקו מסיפור חורבן בית המקדש השני "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר" (גיטין נב, ב). רש"י פירש: "מפחד - דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת".
הגמרא מספרת שהיה אדם אחד שהבין את הרמזים של האילם: "והיינו דתנן: פתחיה על הקינין - זה מרדכי, למה נקרא שמו פתחיה? שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון". עלינו לאחוז בשיפולי גלימתו של מרדכי הנקרא פתחיה – ולפתוח את הלב כדי לנסות ולהבין מה הקב"ה מבקש לומר לנו.
