במשנה נאמר "אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה: היין, והחומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין, וחרס הדרייני" (כט, ב).
בגמרא מבואר שהקיסר הדריינוס המציא פטנט לספק יין לצבא שלו מבלי לשאת את משקל היין בדרכים. הוא חילק להם חרסים מיוחדים שספוגים ביין חזק וכאשר משרים אותם במים, ניתן לשתות יין משובח (לב, א).
השאלה היא האם מותר להשתמש בחרסים הללו "לסמוך בהן כרעי המטה"?
הגמרא מניחה את האצבע על מהות העניין: "רוצה בקיומו ע"י ד"א שרי או אסור?" אמנם לפי השיטה המתירה היהודי אינו נהנה מהיין, אלא מהחרס. אך בסופו של דבר, לשיטת האוסרים שנפסקה להלכה שורש הבעיה הוא שההנאה מהחרס מראה שהיהודי רוצה בקיום של העבודה זרה בעולם. כדברי רש"י "אבל יין נסך דאסור להיות רוצה בקיומן דישראל מצוה לבטל עבודת כוכבים ותשמישיה אימר לך דאסור" (סד, א ד"ה רבנן הוא).
אולם כאשר היהודי רוצה בקיומו של העבודה זרה כדי שהוא יוכל לאבדו מן העולם – הכללים הם אחרים לגמרי כי המטרה היא "למעוטי תיפלה". לכן הדין הוא "ישבור ותבא עליו ברכה" (סג, ב; רמב"ם הל' מאכלות אסורות יג, יז).
אנחנו נקראים לכוון את הרצון שלנו לרצון ה' "עשה רצונו כרצונך...בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב, ד). השאיפות שלנו צריכות להיות מכוונות לפי התדר של התורה. "השכל הישראלי, מצד מקור מחצבו הרוחני האלוקי, הוא שכל אלוקי, ורצונו רצון אלוקי הוא" (אורות התחיה יא).
השאלה הגדולה היא כיצד אפשר לכוון את הרצון שלנו לרצון האלוקי?
ראשית, עלינו לִרְצוֹת לִרְצוֹת. לרצות שהרצון שלנו יהיה לפי רצונו של ה'. כמו הסיפור על רבי נחמן מברסלב "אחד מבני הנעורים דיבר עמו ז"ל ואמר: אני רוצה להיות איש כשר. והשיב לו רבנו ז"ל "אבל רוצה אתה לרצות?" (חיי מוהר"ן תקצב).
שנית, עלינו להעמיק את הרצון על ידי לימוד תורה. האדמו"ר הזקן כותב: "כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא...הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו וגם שכלו מלובש בהם" (תניא ליקוטי אמרים פרק ה). ככל שהאדם לומד תורה יותר, שכלו נהיה 'שכל של תורה' והוא מתקרב להבנת רצונו של הקב"ה.
הרב קוק מלמדנו בהקדמתו למוסר אביך על הדרך לִרְצוֹת לִרְצוֹת: "כל זמן שלא ילמד לעצמו שתתברר לו מעלת נשמת האדם ומעלת ישראל ומעלת הארץ הקדושה וההשתוקקות הראויה לכל איש ישראל לבנין המקדש וגדולת ישראל והתרוממותם בעולם, כמעט שאי-אפשר לטעום טעם עבודה...
והנה התפלה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו ית' ואם הוא קרוב לעשות רצונו כרצון קונו. ע"כ מאד חייב האדם להזהר שלא ימשך אחר רצון עצמו בהנאות הגוף ממאכל ומשתה וכיו"ב, כי יוטבע בו טבע החמרי עד שלא ירגיש בעצמו שהדברים האמתיים הקדושים חסרים לו, וא"כ יאבד תפלתו שהיא כלל גדול בעבודה, כי כיון שמתנחם במה שיש לו לאכול ולשבעה וכאלה ההבלים לא יצייר בהתפללו בשבח "עלינו לשבח" ו"על כן נקוה", שיתוקן עולם במלכות שדי והאלילים יכרתו והרשעים יפנו אליו יתברך, כי מה יזיקו האלילים לאשר עיניו ולבו למלאות כרסו מעדנים, ובהיות ציורי התאוה בלבבו לא ישכיל ולא יבין.
ע"כ יתחזק האדם ויתחכם ויראה עצה לנפשו, ומאלהי החסד והרחמים החפץ בשלמותנו, שזהו כבודו ותפארתו, נבקש ונשפך שיחנו ידריכנו בנתיבתו ויאר לנו באורו הגדול, שנדע ונשכיל מה הוא ית' דורש מאתנו ומהו הישר והטוב ללכת בדרכיו".
