במשנתנו נאמר שבאולם הסנהדרין לא ישבו רק הדיינים עצמם וסופרי הדיינים, אלא ישבו שלוש שורות של עשרים ושלושה תלמידי חכמים. סדר הישיבה בשורות אלו היו לפי סדר גדולתם ולכן "כל אחד ואחד מכיר את מקומו".
אם היו צריכים להחליף את אחד הדיינים הקבועים (כגון שמת), סומכים את אחד מתלמידי החכמים מהשורה הראשונה. לאחר מכן היו מקדמים אחד מהשורה השניה לשורה הראשונה ואחד מהשורה השלישית לשורה השניה. לאחר מכן היו בוחרים תלמיד חכם מהקהל ומושיבים אותו בשורה השלישית "ולא היה יושב במקומו של ראשון אלא יושב במקום הראוי לו", כלומר בסוף השורה השלישית.
אביי מסיק מדברי המשנה שכל תלמיד חכם שעובר שורה קדימה, הוא עובר לסוף השורה ולא לראש השורה. אך הגמרא שואלת "ולימא להו עד האידנא הוה יתיבנא ברישא - השתא מותביתו לי בדנבי! [=התלמיד חכם יכול לטעון שעד עכשיו הוא ישב בראש השורה הקודמת וכעת מושיבים אותו בסוף השורה הבאה!]".
אביי משיב: "דאמרי ליה הכי [=אומרים לו כך]: הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים". צריך להבין מדוע חז"ל מדגישים כל כך את סדר הישיבה ובמיוחד שכל תלמיד חכם שמקודם צריך לשבת בסוף השורה הבאה?
המאירי מסביר את דברי אביי שמקורם פרקי אבות (ד, טו): "כוונתו בזה שישתדל להשלים עצמו במה שיוכל ואל יראה עצמו נשלם וכבלתי צריך לזולתו כל שהוא יודע זולתו חכם ממנו ואמר שאם רואה בעצמו שיוכל ללמד לאחרים אחר שרואה גם כן שיכול עדיין ללמוד מזולתו ישתדל ללמוד עד תכלית מה שאפשר לו וזהו ענין הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים כלומר נוח לך להיות תלמיד לגדולים משתהיה רב לקטנים".
מבחן הקבלה הראשון לתלמיד חכם שמצטרף לשורות שלפני הסנהדרין, הוא בדיקת הנכונות שלו ללמוד מהזולת. תלמיד חכם שמוכן להיות 'זנב לאריות' ולשאוף ללמוד באופן תמידי – הוא המתאים להצטרף לשורות החשובות הללו. "על כל אדם, אפילו גדול בתורה ובחכמה, תמיד ללמוד ולהשתלם בתורה וחכמה. עליו להיות כל ימי חייו תלמיד" (שו"ת בית מרדכי א, מז).
המפתח לחכמה אמיתית, הוא יכולת הלמידה התמידית כדברי בן זומא "איזהו חכם, הלומד מכל אדם שנאמר 'מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי' (תהלים קיט, צט)" (אבות ד, א; וראה: הקדמה לחוות דעת לרבי יעקב מליסא). אם כן, הכינוי 'תלמיד חכם' מורה על ההכרה שגם החכם הגדול ביותר מוכן להקשיב לאחרים וללמוד ולקבל מהם.
בדרך זו הרב סולובייצ'יק פותר את הדיאלקטיקה בין 'תלמיד' לבין 'חכם': הקב"ה נטע באדם שני כוחות: ללמד וללמוד, ליצור ולקלוט, אך המציאות הבריאה היא כאשר יש תמיד איזון בין שני הכוחות הללו - "אסור לאדם, אף לגדול שבגדולים, לחשוב כי תמיד הוא רבי ולא תלמיד, כי יודע הכל הוא ואין לו מה ללמוד מהזולת. הכלל: 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', יסוד הוא ביהדות. אסור לו לשכוח, כי יכול הוא ללמוד מאחרים באותה המידה שיש לאל ידו להעניק לאחרים...כל אדם הוא גם רב וגם תלמיד, משפיע ומושפע, מקבל ונותן" (חמש דרשות).
הרב סולובייצ'יק אמנם כותב ש"כל אדם הוא גם רב וגם תלמיד", אך האם מדובר במצבים שונים שלעיתים האדם הוא רב ולעיתים הוא תלמיד? או שמדובר שבאותו זמן שהרב מלמד עליו להיות גם תלמיד? הרב קוק סובר כמו האפשרות השניה: "העוסק בתורה לשמה ממש, גם בהיותו רב הוא יכסוף להיות נמצא במעמד של תלמיד בעת הלימוד" (עין איה שבת ח"א ב, קג).
דווקא בסנהדרין, המקום המסמל את היכל החכמה בעם ישראל – הודגשו כל כך סדרי הישיבה, למען דעת ששיא החכמה הוא להישאר תלמיד ולשאוף ללמוד מאחרים בכל עת. זהו המפתח לחכמה.