בסוגייתנו מובאת הוראתו של רב כהנא "סנהדרי שראו כולן לחובה - פוטרין אותו. מאי טעמא? כיון דגמירי הלנת דין למעבד ליה זכותא, והני תו לא חזו ליה".
מדובר שהסנהדרין התכנסה לדון בדיני נפשות וכל הדיינים החליטו מיד שהנידון אשם. אך אם כן, מדוע פוטרים אותו? היינו חושבים שכאשר ברורה לכולם האשמה שלו – צריך לחייב אותו.
רב כהנא מסביר שבדיני נפשות צריך לעשות 'הלנת דין', כלומר להמתין עם ההחלטה למחרת, כדי לתת אפשרות למצוא בנידון זכות. אולם במקרה שלנו, זה בלתי אפשרי, כי כולם כבר גמרו בדעתם לחייב אותו.
אך עדיין צריך להבין – האם זו בעיה פורמלית או בעיה מהותית שאי אפשר לעשות 'הלנת דין'? ובנוסף, אולי במשך הלילה הדיינים יחזרו בהם וימצאו בו זכות?
'הלנת דין' – תעודת ביטוח לפסיקת אמת
המהר"ל כותב שהדיינים מצד היותם בני אדם עשויים לטעות, שהרי השכל האנושי הוא מוגבל. כאשר מדובר בדיני נפשות, טעויות בפסק הדין הן חמורות ביותר ואי אפשר לתקנן. לכן התורה נתנה פתרון שיכול לצמצם טעויות בשיקול הדעת של הדיינים – והוא 'הלנת הדין'.
"כי התורה הצריכה לעשות הלנת דין, מפני כי האדם הוא חמרי, וכל שכל ודעת אשר יש לו התלות בחומר אינו שכל ברור, שאינו שכל גמור כמו השכל שהוא נבדל לגמרי מן החמרי. ולפיכך צריך הלנת דין לבא אל הבירור" (באר הגולה באר השני פרק ג).
המהר"ל כותב שבמקרה שלנו שכל הדיינים כבר חייבו אותו, הם "מסולקים מן הדין" וזה נחשב כאילו נפסק הדין. הם כנראה לא ינצלו את ההזדמנות הטמונה ב'הלנת הדין' לשינוי דעתם. הסיכויים נמוכים מאוד שהם ימשיכו לברר את הענין לעומק ואם כן הסיכויים גבוהים מאוד שהם טעו בדין לגמרי.
תפקיד הדיינים: חיפוש זכות
המהר"ל מעלה נקודה נוספת חשובה מאין כמותה. כאשר דייני הסנהדרין "ראו כולן לחובה", הם למעשה פספסו את כל תפקידם ומטרתם בתור דיינים.
"כי משפט מן בית דין של מטה הכל הוא לזכות. כי הבית דין ראוי שיהיו צדיקים וישרים, ומן הצדיק והישר אינו בא ממנו בעצם רק הטוב. רק כאשר לא ימצא לו זכות, אז הוא נדון לחובה, כי גם זה טוב לסלק הרע מן העולם, כדכתיב (דברים יט, יט) "ובערת הרע מקרבך". ודבר זה במקרה כאשר לא ימצא זכות. ולפיכך אמרו (סנהדרין לב א) פותחין לזכות ולא לחובה. וכל זה מפני כי מן בית דין הצדק ראוי שיבא הצדק והטוב בעצם ובראשונה, קודם שיתחיל בחיוב, כי אין זה בעצם ובראשונה. ולפיכך בית דין שראו כולם לחובה, פוטרין אותו".
אם כן, התמקדות הדיינים בחיפוש החובה ולא בחיפוש זכות, היא פגם מהותי בעצם הגדרת תפקידם וייעודם.
נראה שיש עומק נוסף בעניין:
מהי הדרך להגיע לאמת?
הויכוח הוא חלק בלתי נפרד מתהליך פסיקת ההלכה ואם לא התקיים ויכוח שבו נשמעו שני צדדים ולא היו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו, כנראה שכולם טועים. הרמב"ם כתב "סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחלה ואמרו כולן חייב הרי זה פטור עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין ואחר כך יהרג" (רמב"ם הל' סנהדרין ט, א).
הרב סולוביצ'יק אמר: "ומבואר דיש דין במשא ומתן של דיני נפשות דבעינן שיהא לבית דין איזה שהוא צד וסברא לזכות, ואל"כ יש קלקול וחסרון בהוראה, דאי אפשר שכולן יראו לחובה בלי שום צד וסברא לזכות בלי שיהא איזה קלקול וחסרון של הטיית הדין, וממילא הדין הוא דפטור" (רשימות שיעורים על מסכת סנהדרין יז, א עמ' קעא).
אחי חיים אורי קוטלר הראה לי בהקשר זה את דברי המהר"ץ חיות: "וכיוון דבי"ד זה ראו מיד לחובה ולא נודע להם שום זכות על צד היותר רחוק א"כ מוכח דבי"ד זה אין בקיאים ואין דינם דין או דהחליטו המשפט במהירות בלי עיון ובלי ביקור ובחינה היטב" (על המשנה בסנהדרין לב, א וראה גם שם מ, א).
האמת מתבררת רק על ידי ויכוח בין שיטות שונות ומנוגדות אחת לשניה. ולכן, מובן מדוע אם כל הסנהדרין חייבו אותו פה אחד, הוא פטור, כי לא היה כאן ויכוח בין שיטות שונות ואם לא היה ויכוח, כנראה שאין כאן אמת (כתר שם טוב סי' שכ).
מחלוקת בבית דין של מעלה?
ניתן להבין מדוע צריך שבבית דין של מטה יתקיים ויכוח ויישמעו בו שיטות שונות, אך מצינו שגם בבית דין של מעלה מתקיים ויכוח: "א"ר יהודה בן פזי אף הקדוש ברוך הוא אין דן יחידי שנאמר 'וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ' (מלכים א כב, יט) אילו מטין לכף זכות ואילו מטין לכף חובה".
מה הצורך שיהיה ויכוח בבית דין של מעלה? והרי הקב"ה "מביט לסוף דבר בקדמתו" ויכול להודיע מיד מה הדין!
הקב"ה מלמד אותנו שהדין יכול להתברר רק על ידי ויכוח. ולכן אפילו בבית דין של מעלה מתקיים ויכוח בין שיטות שונות, לזכות ולחובה, משום שרק על ידי ויכוח ניתן להגיע לאמת (ראה: כתר שם טוב שם).