בסוגייתנו מצינו שחז"ל נחלקו בשאלה מתי פנחס נהיה כהן: "דאמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: 'וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם' (במדבר כה, יג). רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר: 'וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל וגו' (יהושע כב, ל)".
לפי שיטת רבי אלעזר פנחס קיבל את הכהונה בקנאתו למעשה זמרי. אך לפי שיטת רב אשי בזכות הבאת השלום בין השבטים הוא נהיה כהן.
הגמרא שואלת כיצד רב אשי יתמודד עם הפסוק של רבי חנינא? התשובה היא "בברכה הוא דכתיב", כלומר פנחס לא קיבל עדיין את הכהונה, אלא מדובר בהתוויית הדרך להמשך. וכיצד רבי חנינא יסביר את הפסוק של רב אשי? התשובה היא "ההוא ליחס זרעו אחריו", כלומר מזמן זה שושלת הכהונה הגדולה תהיה רק מזרעו של פנחס (תוס' ד"ה ואידך).
הנקודה המשותפת בין שיטת רבי חנינא לשיטת רב אשי היא שפנחס זכה בכהונה לדורות רק בסיום תהליך מסוים. לפי שיטת רבי חנינא, אמנם פנחס קיבל את הכהונה מיד לאחר מעשה הקנאות, אך היא היתה עבורו בלבד. אולם לאחר שפנחס השכין שלום בין השבטים, הכהונה היתה לדורות. ולפי שיטת רב אשי, התהליך כולו התחיל לאחר מעשה הקנאות, אך רק הבשיל לאחר ששם שלום בין השבטים.
עלינו לברר את האירוע של השכנת השלום בין השבטים ולהבין מה נבנה באישיותו של פנחס באירוע זה.
מסופר בסוף ספר יהושע (פרק כ"ב) שלאחר ששניים וחצי השבטים, בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה מילאו את שבועתם להילחם בראש המחנה לכבוש את הארץ, הם חזרו לעבר הירדן המזרחי. בדרך חזרה הם בנו על גדת הירדן מזבח גדול. המעשה עורר סערה גדולה בעם ישראל שהיו שפירשו זאת כמרידה בה' ובפרישה מן הציבור.
התגובה המיידית היתה חריפה "וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא". עם ישראל שלח משלחת של עשרה נשיאים ובראשם פנחס בן אלעזר. ראשי המשלחת מחו על המעילה והמרידה בה' בבניית המזבח והתרו שהדבר יוביל לנגף בכל עם ישראל כפי שארע בעוון פעור ובמעל עכן.
אולם, שניים וחצי השבטים הצהירו על טוהר כוונותיהם בבניית המזבח שלא התכוונו למרוד בה' ולהעלות במזבח זבחים, אלא למען הדורות הבאים כדי לזכור לעד שבניהם חלק מעם ישראל. "כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה'".
ייתכן והיינו מצפים שתגובתו של פנחס שעמד בראש המשלחת תהיה קנאות, ובפרט שבניית המזבח הזכירה לכולם את עוון פעור "הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה'". ואם כן, זהו מקרה קלאסי שבו נדרשת לכאורה מעשה קנאות.
אולם אנו מוצאים שפנחס לא אוחז במידת הקנאות, אלא במידת ההקשבה. לאחר ששניים וחצי השבטים טענו את מה שטענו מופיע בנ"ך סימן לפרשה פתוחה להורות שהיתה שתיקה ארוכה ואולי אפילו רועמת. ובנקודת הזמן הזאת תגובתו של פנחס היתה יכולה להכריע את הכף בין שלום לבין מלחמת אחים חלילה. אך תגובתו היתה מיוחדת "וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם".
פנחס הכהן הבין שלא עת זו לקנאות, אלא להקשבה ושלום. פנחס שמע את האמת שהיתה ניכרת בדבריהם של השניים וחצי השבטים והוא ידע שהוא מוכרח להביא שלום בין כל השבטים. "וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי בְתוֹכֵנוּ ה' אֲשֶׁר לֹא מְעַלְתֶּם בַּה' הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד ה'".
מקנאות להקשבה
נחזור לדברי חז"ל בסוגייתנו בזבחים. ראינו שהן לשיטת רב חנינא והן לשיטת רב אשי, פנחס עבר תהליך. אמנם נחלקו האם בתחילת התהליך כבר זכה לכהונה או רק לברכה וכן מתי זרעו זכו לכהונה, אך לפי שתי השיטות, פנחס שינה את דרכו ממידת הקנאות למידת ההקשבה.
לפי שתי השיטות, ההקשבה של פנחס היתה אירוע מכונן. לפי שיטת רב חנינא היא הקנתה את הכהונה לדורות ולשיטת רב אשי היא הקנתה לו את הכהונה עצמה.
אולי ניתן להוסיף שיכולתו של פנחס לשמוע את טוהר הכוונות של השניים וחצי השבטים בבניית המזבח, לימדה למפרע גם על טוהר כוונותיו של פנחס עצמו בקנאתו למעשה זמרי. ולכן, ייתכן שזו הסיבה שלשיטת רב אשי פנחס זכה לכהונה בפועל רק לאחר שהביא שלום בעם ישראל.
פנחס לימד אותנו שדרכו לא היתה דרך קנאות בלבד, אלא דרכו היתה בעיקר דרך הקשבה ושלום. אפילו פנחס שעליו נאמר "קנאי בן קנאי הוא" – למד לאחוז במידת ההקשבה "וישמע פנחס" וכן ידע להביא שלום. פנחס הבין ולימדנו שכח השלום וההקשבה גדולים הרבה יותר מאשר כח הקנאות.
