הגמרא מביאה ברייתא עם מספר מקרים שבהם אסור לעשות פעולות שיש בהן מראית עין שנראה שמשתחוה לעבודה זרה: אם נתקע לאדם קוץ ברגלו לפני עבודה זרה "לא ישחה ויטלנה, מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים". אם נתפזרו מעותיו לפני עבודה זרה "לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים". אם רוצה לשתות ממעיין שיש בקרבתו עבודה זרה "לא ישחה וישתה, מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים". הברייתא אומרת בכל המקרים הללו "ואם אינו נראה – מותר".
הגמרא שואלת מה כוונת הברייתא במילים "ואם אינו נראה"? האם הכוונה היא שאין מי שרואה אותו? או שהוא לא נראה כמשתחוה לעבודה זרה (כגון שיושב או פונה לאחריו או לצד)?
הגמרא אומרת שמדובר באפשרות השניה, כי האפשרות הראשונה אינה באה בחשבון: "אילימא דלא מתחזי, והאמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור!"
יש להבין את הוראת רב - והרי אם מדובר בחדרי חדרים, באיזו מראית עין מדובר?
הרב קוק כתב בהקשר למראית עין עיקרון גדול: "לעניות דעתי עיקר מראית עין יש בו טעם שלא יהיה מורגל בפעולות האיסור, ועל כן בכהאי גוונא אין לחלק בין חדרי חדרים לבמקום רואים" (מציאות קטן רמח). החידוש של הרב קוק הוא שמראית עין אינו רק ביחס לאחרים, אלא גם מראית עין היא כלפי עצמו. לכן אפילו בחדרי חדרים האדם צריך להימנע מפעולות שיש בהן מראית עין, משום שהמעשה משפיע על נפשו להרגילו באיסור.
ספר החינוך לימד אותנו שהמעשים שלנו משפיעים עלינו אפילו מבלי שנהיה מודעים לכך: "דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע...כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (פרשת בא מצוה טז).
