סוגייתנו מתייחסת לנאמר בשמואל ב': "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (ח, טו). חז"ל שואלים "והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט!" (ו, ב). המושגים "משפט" ו"צדקה" לא תמיד משתלבים יחד ולכן כיצד ניתן להבין ששניהם נאמרו לגבי דוד המלך?
ישנן מספר תשובות:
רבי יהושע בן קרחה מסביר שמשפט שיש בו צדקה הוא "ביצוע", כלומר פשרה בין בעלי הדין.
תנא קמא (שסבור שאסור לבצוע) מסביר שכאשר דוד פסק בדין שעני חייב לשלם, הוא "שילם לו מתוך ביתו". ואם כן "משפט לזה שהחזיר לו ממון וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו".
אך רבי הסביר אחרת, כי לא נאמר "לעניים" אלא נאמר "לְכָל עַמּוֹ". "אלא רבי אומר: אף על פי שלא שילם מתוך ביתו זהו משפט וצדקה, משפט לזה, וצדקה לזה. משפט לזה - שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה - שהוציא גזילה מתחת ידו".
המהרש"א מסביר בחידושי אגדות: "ומלת צדקה הנאמרת כאן אינו ממש צדקה אלא שעשה עמו צדקה וטובה והשיבו מעון הגזילה".
בעל ה'יפה מראה', רבי שמואל יפה אשכנזי (חי בקושטא לפני כ500 שנה), שואל על ההסבר האחרון – אם מדובר "שהוציא גזילה תחת ידו" מה החידוש לגבי דוד והרי כל דיין דואג להוציא את הגזילה ולהשיב את הממון לבעליו! (יפה מראה ירושלמי סנהדרין א וגם בפרק ב, ב השאלה מובאת גם במהרש"א).
ה'יפה מראה' משיב כמה תשובות – נעיין באחת מהן: "ויש לומר שהיו משפטים ישרים מאוד והיה מטעים דינו לבעלי דינין עד שהיו החייבים שמחים במשפטיו כאלו עשה עמהם צדק וחסד במה שהשיבם מעון".
טבעו של עולם שבעלי הדין היוצאים מבית הדין, אחד יוצא שמח שזכה בדין והשני יוצא עצוב שהפסיד בדין. אך לא כן בית דינו של דוד המלך. בדרכו המיוחדת, דוד המלך נימק את פסק הדין באופן שהתקבל על לבם של שני בעלי הדין ועל ידי כך גרם להם לקבל את פסק הדין בשמחה.
כיצד דוד הצליח לעשות זאת?
בגמרא בעירובין נאמר: "דוד דגלי מסכתא [=דוד היה נוהג לברר את העניין מכל צדדיו] כתיב ביה 'יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ' (תהלים קיט, עד)"(עירובין נג, א).
הרב קוק מסביר שדוד ידע לגלות את גרעין הטוב בכל דעה והשקפה ולברר מנקודת המבט של השני את הסיבה שאוחזים בדעות והשקפות אלו. דוד הציל את גרעין הטוב הפנימי ולהפרידו מהדברים הרעים החיצונים לו. בדרך זו דוד איפשר גם לאלו התומכים בדעות אלו להבין שעדיף להם להתנער מהרע ולדבוק רק בטוב.
הרב קוק כותב "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל שמשכילם ומדריכם להועיל, להכיר את הטוב בעצם, ולהשמר מכל רע שיוכל להיות נגרם גם בחיפוש דרך טובה וענינים טובים" (מאמרי הראיה א' 84-85).
נראה שדוד המלך התנהל בדרך זו גם בבית הדין, הוא הצליח להתהלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד והבין לעומק את הטענות של שני בעלי הדין. אפילו כאשר הוא פסק לרעת אחד הצדדים, היה ברור לחלוטין שהוא ירד לסוף דעתו וראה את הטוב שגלום בו. בדרך זו כל מי שיצא מבית דינו קיבל את פסק הדין בשמחה, כי הוא ידע שדוד "גלי מסכתא" - ראה את מכלול אישיותו לנגד עיניו.
להרחבה: ראה שיטת דוד המלך 'דגלי מסכתא', בתוך: חוברת העוז והענוה.
