איתא בתלמוד הירושלמי: "תני בשם רבי נחמיה הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ (משלי לא, יד). דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ראש השנה ג, ה). מימרא זו של רבי נחמיה היא מרגלא בפומיה דמו"ר הרב מרדכי גרינברג שליט"א, נשיא ישיבת כרם ביבנה. הוא לימד אותי שכדי להבין את עומקם של הדברים יש לצרף מקורות נוספים שבעזרתם ניתן לראות את התמונה הגדולה.
האמת היא שזו דרך הלימוד של בעלי התוספות: "שעשאוהו אותו [את התלמוד] ככדור אחד. ועליהם נאמר דברי חכמים כדרבונות, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום. עד שנראה לנו כאחת, מבלי סותר ומבלי עוקר. אלא סוגיא זו אומרת בכה, וסוגיא זו אומרת בכה, ולא קרב זה אל זה. ונמצא מיושר התלמוד. ומקושר: וכל הסתימות יפושרו. ותוכן פסקיו יאושרו" (הקדמת ים של שלמה למסכת בבא קמא).
כאשר מפליגים מהסוגיה המקומית לרחבי ים התלמוד, חוזרים מהמסע עם תובנות שמסייעות לזהות את הנקודה האמונית ובמיוחד חילוקים דקים בין המקרים שעוזרים להבין את העומק של הסוגיה. במילים אחרות: השוואת המקורות היא שלב מקדים לבירור האמוני.
באמצעות דברי חז"ל שהמת משתכח מן הלב לאחר י"ב חודש (ברכות נח, ב) ובאמצעות ההיתרים לנשיאת אשה חדשה בתוך י"ב חודש (מועד קטן כג, א) התבררו עקרונות על כח הרצון מול טבע ההרגל. עקרונות אלו סייעו לנו להבנת סוגייתנו וגם להוסיף עומק לחילוק של התוספות בין עבד שמתגייר לבין גר שמתגייר.
