הסוגיה שלפנינו עוסקת בשאלות מרתקות: כיצד הרגש משפיע על ראיית המציאות? ומה ההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך? האם "אובנתא דליבא" היא רגש או משהו עמוק יותר?
האם מותר לרפא את העין בשבת?
הגמרא אומרת שרב זוטרא לימד בשם רב "עין שמרדה [=סכנת עיוורון] - מותר לכוחלה בשבת". בתחילה השומעים חשבו שמאחר שלא מדובר בסכנת נפשות, אלא בסכנת עיוורון אין לעבור לצורך הרפואה על איסורי דאורייתא כמו שחיקת סממנין והוצאה לרשות הרבים. אולם אחד החכמים בשם רבי יעקב אמר ששמע בשם רב יהודה שלצורך כך מותר לעבור אפילו על איסורי דאורייתא.
הגמרא מספרת שרב שמואל התנגד להיתר של רב יהודה ואמר "מאן ציית ליהודה מחיל שבי! [מי ששומע את דברי רב יהודה ומקבלם מחלל שבת]". אולם מסופר שלבסוף רב שמואל בעצמו חלה בעינו ושלח שאלה לרב יהודה "שרי או אסיר? [מותר או אסור לרפאות את העין בשבת?]".
רב יהודה השיב לו "לכ"ע שרי, לדידך אסיר [לכל העולם מותר, אך לך אסור]". רב יהודה הוסיף שלא הורה את ההיתר מעצמו, אלא בשם שמואל שהורה כן בעקבות מעשה שהיה עם שפחתו שהתעוורה בעינה.
הגמרא שואלת מה הטעם של ההיתר של שמואל? הגמרא מסבירה: "דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו".
נחלקו רש"י ותוספות בהבנת הגמרא:
אובנתא דליבא
רש"י פירש: "מאור העין מעורין ואחוזין בטרפשי הלב [בשומן הלב[1]]" (ד"ה אפילו). ואם כן לפי רש"י ישנו קשר פיזי בין העין לבין הלב ולכן אם ישנו חולי בעין, למרות שמדובר באיבר אחד – הוא משפיע על הלב ומביא לידי סכנת חיים. ולכן שמואל ורב יהודה התירו לחלל שבת אפילו במלאכות דאורייתא להצלתו. אולם התוספות פירשו: "ולי נראה באובנתא דלבא תלו כלומר ראיית העין תלוי בהבנת הלב" (ד"ה שורייני דעינא).
יש לשאול על דברי התוספות, מה השייכות בין הבנת הלב לרפואה בשבת?
בספר 'זריחת השני' של השר זרח ורהפטיג זצ"ל מופיעות הערות על מסכת עבודה זרה של יבדל"א בנו הרב יעקב ורהפטיג שליט"א. הרב ורהפטיג מסביר את התוספות על ידי הבנת כלל מהלך הגמרא.
מצבו הרגשי של החולה וסכנת נפשות
הרב ורהפטיג מפנה אותנו לדברי האור זרוע[2] שדן בשאלת חילול שבת להצלת איבר. האור זרוע מביא מחלוקת בין רבי יצחק בר שמואל ורבינו תם:
הריב"ש סבור שמחללים שבת לסכנת איבר רק כאשר יש בכך סכנת חיים, כמו שנאמר בסוגייתנו "דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו". אולם אם אין בסכנת האיבר סכנת חיים – לא מחללים עליו את השבת.
אולם ר"ת חולק על הריב"ש ואומר "ואפילו דאבון [אחד] מאיבריו אני קורא סכנה ומחללין עליו את השבת". ואם כן, הבהלה שנגרמת לו מהמחשבה שיאבד את אחד מאבריו, יכולה להביאו לסכנת נפשות. ולכן מחללים עליו שבת למרות שמדובר באיבר אחד.
הרב ורהפטיג מסיק מדברי ר"ת את הדברים הבאים: "ר"ת סובר דאפילו אם אין סכנה גופנית של נפשות, עיתים שהצד הרגשי רוחני יכול להביא לידי סכנת נפשות" (זריחת השני עמ' 140).
לפי זה ניתן להבין את דברי התוספות "ראיית העין תלוי בהבנת הלב". הרב ורהפטיג מסביר: "ראיית העין או הסכנה לאבד ראייה זו, תלויה בהבנת הלב. ועצם הסיכון לאיבוד העין יכול לגרום לאדם למות, אף שאין שום בעיה גופנית המסכנתו, אלא הצד הפסיכולוגי יכול להביא לסכנה" (שם).
תשובתו של רב יהודה, עונש או מציאות?
נותר לנו להבין מה פשר תשובתו של רב יהודה "לכ"ע שרי, לדידך אסיר"? וכי מפני שהוא אסר וערער על דבריו של רב יהודה, ההלכה אינה תקפה עבורו?! היכן מצינו תשובה הלכתית כזאת?! האם מדובר בעונש או במציאות? הרב ורהפטיג מסביר שמאחר שרב שמואל ערער על הוראתו של רב יהודה שיש סכנת נפשות באיבוד עין, כנראה שהוא סבור שהאדם מסוגל להתגבר על כך. ואם כן, הוא כנראה אחד מיחידי הסגולה שראיית העין לא משפיעה על הבנת הלב והוא לא יבוא לידי סכנת נפשות ולכן "לכ"ע שרי, לדידך אסיר".
עלינו להתבונן על העומק של הבנת הלב על ראיית המציאות:
סוד העין והלב
הרמח"ל כתב בספר 'אדיר במרום': "וזה סוד העין והלב שהם מתדבקים זה בזה, בסוד: אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו, לט), דששורייקי [ד]עינא בליבא תליין (ע"ז כח, ב). והוא כי הנשמה מתפשטת בהתפשטות פרטי בחלקי הגוף, ונכללת בכלל אחד בלב, ושם הוא בסוד ההבנה. וזהו: הלב מבין (ברכות סא, א), כי ההבנה של הלב היא ממש ראיה. כי כמו שהעינים רואים, כך הוא הבנת הנשמה שהיא רק הסתכלות" (פרק כ).
הרמח"ל מלמד אותנו שהבנת הלב אינה רגש גרידא, אלא היא שפת הנשמה המשפיעה על כל איברי הגוף. ולכן כאשר התוספות אומרים "ראיית העין תלוי בהבנת הלב", לא מדובר בדמיון שיש לסלקו או ברגש שצריך להתגבר עליו, אלא מדובר במשהו הרבה יותר עמוק שצריך להתחשב בו.
