"עבודות קשות שבמקדש": הקונפליקט בין צער לשמחה - זבחים סד, ב
"עבודות קשות שבמקדש": הקונפליקט בין צער לשמחה - זבחים סד, ב
מאת: נתן קוטלר
עבודות קשות שבמקדש
ישנן שלוש עבודות בבית המקדש שעליהן נאמר בגמרא שהיו "עבודות קשות שבמקדש": מליקה (זבחים סד, ב), קמיצה (יומא מז, ב) וחפינה (יומא מט, ב). יש לברר מה היה הקושי דווקא בעבודות אלו?
"שיש בהן צער"
התוספות אומרים: "נראה לי דהנך ג' דקא חשיב הכא עבודות קשות הם לכהן לעשות שיש בהן צער מליקה למלוק בצפורנו לחתוך המפרקת וכן קמיצה דמנחת מאפה שיש לו צער לכהן למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ולהשוות דבר קשה וכן בחפינה כדמפרש שנוטל הבזך בשיניו ועוד מפרש לקמן שהיה צריך ליזהר מאד שלא יכוה מחום הגחלים". אם כן, המשותף בין כל העבודות הללו הוא הצער שיש לכהן בעשייתן.
אך אם כן, צריך להבין מדוע הגמרא השתמשה דווקא בלשון "קושי" ולא בלשון "צער"?
הקונפליקט בין צער לשמחה
צריך לקיים את כל המצוות בשמחה ובמיוחד את העבודות בבית המקדש. לכן בשלוש העבודות הללו שיש בהן צער מיוחד, הכהן נמצא בקונפליקט: מצד אחד הוא הוא צריך לקיימן בשמחה, אך מצד שני הוא נמצא בצער. ולכן מובן מדוע נאמר עליהן "עבודות קשות שבמקדש". לא מדובר בהכרח בקושי פיזי, אלא בהתנגשות בין השמחה לבין הצער.
האם יש דרך לפתור קונפליקט זה? התשובה מורכבת; בעבודות המקדש זה אפשרי, אך באכילת קדשים אפילו הכהן הגדול אינו מסוגל לכך – כפי שנראה בהמשך.
הדרכה על ידי תלמידי חכמים
תלמידי חכמים יודעים את הסוד לשמוח בפני ה' גם כשנמצאים בצער וכך מצינו בגמרא בכתובות (קו, א) נאמר: "אמר רב יהודה אמר שמואל: ת"ח המלמדין הלכות שחיטה לכהנים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. אמר רב גידל אמר רב: ת"ח המלמדים הלכות קמיצה לכהנים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה".
התוספות אומרים שלימוד מליקה נכלל בהלכות שחיטה. נראה שתלמידי החכמים הללו לימדו את הכהנים לא רק הטכניקה כיצד לעשות את העבודות מליקה וקמיצה, אלא בעיקר כיצד להצליח להתגבר על הצער שכרוך בעשייתן ולהתמלא בשמחה.
גבולות ההתגברות על הצער
יחד עם זאת, כפי שהזכרנו לעיל – ישנם גבולות ליכולות האנושיות להתגבר על הצער. אחד מהם הוא אכילת קדשים.
בברייתא במסכת יומא נאמר "תנו רבנן: כהן גדול מקריב אונן, ואינו אוכל. רבי יהודה אומר: כל היום" (יג, ב). הגמרא שואלת מה כוונת רבי יהודה? למסקנה רבא אומר: "מאי כל היום? לומר שאינו עובד כל היום, גזירה שמא יאכל" (יד, א).
אם כן, לשיטת רבי יהודה אמנם מעיקר הדין כהן גדול רשאי לעבוד בבית המקדש גם כשהוא אונן, אך יש גזירה עליו שלא יעבוד מחשש שיאכל את הקדשים שהרי אונן אסור באכילת הקדשים (מיד נסביר את הטעם).
רב אדא בר אהבה שואל על רבא (שביאר את שיטת רבי יהודה) - רבי יהודה אמר בעצמו "אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו". ואם כן משמע שהוא צריך להמשיך לעבוד בבית המקדש גם כשהוא אונן. אך הגמרא מתרצת שאין חשש שביום כיפור הוא יאכל מהקדשים שהרי בלאו הכי אסור לאכול ולכן מותר לו להמשיך לעבוד. הגמרא שואלת והרי מצינו שהכהן הגדול גירש את אשתו על תנאי ואם כן רשמית היא אינה נחשבת אשתו ולכן מדוע הוא נקרא אונן?
הגמרא מתרצת שאמנם באופן רשמי האוננות לא חלה עליו, אולם "אטרודי מי לא מיטריד?!" הוא בוודאי שרוי בצער עמוק על מיתת אשתו ולכן אסור לו לאכול קדשים כמו אונן. רש"י מפרש: "מי לא מיטרד - ובקדשים בעינן שמחה וגדולה, דכתיב (במדבר יח) לך נתתים למשחה - כדרך שהמלכים אוכלים (חולין קלב, ב)" (יומא דף יד, א ד"ה מי לא).
יש לשאול: מה פשר החילוק בין עבודה לאכילת קדשים? מדוע הכהן הגדול מסוגל לעשות את עבודות המקדש כשהוא בצער, אך הוא אסור באכילה?
הנצי"ב מסביר בפירושו 'העמק דבר': "באשר דאונן פסול לעבודה משום דשרוי בצער אינו יכול להיות באהבת ה' ודביקות הבאה אך מתוך שמחה של מצוה, ומש"ה אכילת קדשים לבעלים ג"כ אסור לאונן, ע' פרש"י יומא די"ד א' ד"ה מי לא מטריד, ואך כהן גדול רשאי להקריב אונן, משום שלפי ערך גדולתו אפשר להתגבר על צערו ולעמוד לפני ה' בשמחה, וכך היתה מדתו של אהרן" (ויקרא י, ט).
חלק מההכשרה של הכהן הגדול הוא היכולת לעמוד לפני ה' בשמחה גם כשנמצא בצער. אמנם הוא מסוגל להמשיך לעבוד בעבודות המקדש שיש בהן יכולת "לפכח צערו" (רש"י יומא יג, ב ד"ה להביאו), אולם אכילת קדשים היא כבר מדרגה אחרת שנשגבת מהיכולת האנושית להתגבר על הצער ולכן אסור לו לאכול קדשים.
גם בימינו מצינו שנפסק בשולחן ערוך (או"ח קכח, מג) שכהן הנמצא בתוך שבעה ימי האבילות - "יצא מבהכ"נ בשעה שקורא כהנים". נושאי הכלים אומרים שהסיבה היא משום שצריך לברך בשמחה ובטוב לב והאבל נמצא בצער ולכן לא מסוגל לשאת כפיו (מג"א, משנ"ב וראה בשבלי הלקט ענין תפילה כג).
מרדכי וסוד הלכות קמיצה
בגמרא במגילה (טז, א) מסופר שכאשר המן לקח את הלבוש ואת הסוס, הוא מצא שחכמים ישבו לפני מרדכי והוא לימד אותם הלכות קמיצה. מרדכי חשש שהמן מבקש להורגו והוא אמר לחכמים לברוח. בינתיים מרדכי נתעטף בטליתו ועמד להתפלל, אך המן בא וישב לפניהם והמתין עד שמרדכי סיים את תפילתו. מדוע המן לא הפסיק את תפילתו של מרדכי?
ה'בן יהוידע' מסביר את כוונתו של המן: "חשב ודאי עתה מתפלל בעצבון ואין תפלה בעצבון מתקבלת, אך אם אפסיקו באמצע התפלה אז מוכרח שיחזור אח"כ ויתפלל שנית, ואחר שישמע הבשורה הטובה ודאי יתפלל בשמחה רבה, ותהיה רצויה מאד" (שם).
מרדכי עסק בהלכות קמיצה, הוא ידע את הסוד כיצד להיות בשמחה גם כאשר שרויים בצער. המן חשב שיצליח לצער אותו כשישב לידו בתפילתו ועל ידי כך תפילתו לא תתקבל, כי לא יהיה בשמחה.
אך המן לא הצליח, כי מרדכי היה מיחידי הסגולה שמסוגלים להתרומם מעל המציאות והצער הכרוך בה ולהתמלא בשמחה שאינה תלויה בדבר. ואכן המן התפעל מאיתנותו של מרדכי ואמר "אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי [בא מלוא קומץ קמח שלכם ודחה עשרת אלפי ככרות כסף שלי]".
הדרך להפוך את הצער לשמחה
חז"ל אומרים שבכל מקום בתנ"ך שנאמר 'ויהי' זה לשון צער ואילו בכל מקום שנאמר 'והיה' זה לשון שמחה (מגילה י, ב; ב"ר מג, ב). עלינו להבין מה עומד מאחורי כלל זה? בשתי המילים הללו ו' ההיפוך יוצרת שינוי עמוק: היא הופכת את המילה 'יהי' מעתיד לעבר ואת המילה 'היה' היא הופכת מעבר לעתיד. רבי דוד טעביל בדרשות 'בית דוד' (דרוש י"ב) מסביר שכאשר האדם חי את העתיד לאור הצער שהיה בעבר, הוא נשאר תקוע בצער של העבר ואינו מסוגל להתקדם. אולם, כאשר האדם חי את העבר מתוך אמונה בטוב שיהיה בעתיד ואף משתמש בצער שהיה בעבר כמנוף צמיחה להתקדמות בעתיד -הוא לא שוקע בצער, אלא מתמלא בשמחה.
