מאת: נתן קוטלר

עבודות קשות שבמקדש 

ישנן שלוש עבודות בבית המקדש שעליהן נאמר בגמרא שהיו "עבודות קשות שבמקדש": מליקה (זבחים סד, ב), קמיצה (מנחות יא, א) וחפינה (יומא מט, ב). יש לברר מה היה הקושי דווקא בעבודות אלו? 

"שיש בהן צער" התוספות אומרים: "נראה לי דהנך [שאותם] ג' דקא חשיב הכא [שנמנו כאן], עבודות קשות הם לכהן לעשות שיש בהן צער" (יומא שם). המשותף בין כל העבודות הללו הוא הצער שיש לכהן בעשייתן. אך אם כן, צריך להבין מדוע הגמרא השתמשה דווקא בלשון "קושי" ולא בלשון "צער"? 

הקונפליקט בין צער לשמחה  

צריך לקיים את כל המצוות בשמחה ובמיוחד את העבודות בבית המקדש. לכן בשלוש העבודות הללו שיש בהן צער מיוחד, הכהן נמצא בקונפליקט: מצד אחד הוא הוא צריך לקיימן בשמחה, אך מצד שני הוא נמצא בצער. ולכן מובן מדוע נאמר עליהן "עבודות קשות שבמקדש". לא מדובר בהכרח בקושי פיזי, אלא בהתנגשות בין השמחה לבין הצער. האם יש דרך לפתור קונפליקט זה? 

הדרכה על ידי תלמידי חכמים 

תלמידי חכמים יודעים את הסוד לשמוח בפני ה' גם כשנמצאים בצער וכך מצינו בגמרא בכתובות (קו, א) נאמר: "אמר רב יהודה אמר שמואל: ת"ח המלמדין הלכות שחיטה לכהנים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. אמר רב גידל אמר רב: ת"ח המלמדים הלכות קמיצה לכהנים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה". 

התוספות אומרים שלימוד מליקה נכלל בהלכות שחיטה. נראה שתלמידי החכמים הללו לימדו את הכהנים לא רק הטכניקה כיצד לעשות את העבודות מליקה וקמיצה, אלא בעיקר כיצד להצליח להתגבר על הצער שכרוך בעשייתן ולהתמלא בשמחה. 

מרדכי וסוד הלכות קמיצה 

בגמרא במגילה (טז, א) מסופר שכאשר המן לקח את הלבוש ואת הסוס, הוא מצא שחכמים ישבו לפני מרדכי והוא לימד אותם הלכות קמיצה. מרדכי חשש שהמן מבקש להורגו והוא אמר לחכמים לברוח. בינתיים מרדכי נתעטף בטליתו ועמד להתפלל, אך המן בא וישב לפניהם והמתין עד שמרדכי סיים את תפילתו. מדוע המן לא הפסיק את תפילתו של מרדכי? 

ה'בן יהוידע' מסביר את כוונתו של המן: "חשב ודאי עתה מתפלל בעצבון ואין תפלה בעצבון מתקבלת, אך אם אפסיקו באמצע התפלה אז מוכרח שיחזור אח"כ ויתפלל שנית, ואחר שישמע הבשורה הטובה ודאי יתפלל בשמחה רבה, ותהיה רצויה מאד" (שם). 

מרדכי עסק בהלכות קמיצה שנחשבות "עבודה קשה שבמקדש", הוא ידע את הסוד כיצד להיות בשמחה גם כאשר שרויים בצער. המן חשב שיצליח לצער אותו כשישב לידו בתפילתו ועל ידי כך תפילתו לא תתקבל, כי לא יהיה בשמחה. אך המן לא הצליח, כי מרדכי היה מיחידי הסגולה שמסוגלים להתרומם מעל המציאות והצער הכרוך בה ולהתמלא בשמחה שאינה תלויה בדבר. ואכן המן התפעל מאיתנותו של מרדכי ואמר "אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי [בא מלוא קומץ קמח שלכם ודחה עשרת אלפי ככרות כסף שלי]". 

הדרך להפוך את הצער לשמחה 

חז"ל אומרים שבכל מקום בתנ"ך שנאמר 'ויהי' זה לשון צער ואילו בכל מקום שנאמר 'והיה' זה לשון שמחה (מגילה י, ב; ב"ר מג, ב). עלינו להבין מה עומד מאחורי כלל זה? 

בשתי המילים הללו ו' ההיפוך יוצרת שינוי עמוק: היא הופכת את המילה 'יהי' מעתיד לעבר ואת המילה 'היה' היא הופכת מעבר לעתיד. רבי דוד טעביל בדרשות 'בית דוד' (דרוש י"ב) מסביר שכאשר האדם חי את העתיד לאור הצער שהיה בעבר, הוא נשאר תקוע בצער של העבר ואינו מסוגל להתקדם. אולם, כאשר האדם חי את העבר מתוך אמונה בטוב שיהיה בעתיד ואף משתמש בצער שהיה בעבר כמנוף צמיחה להתקדמות בעתיד -הוא לא שוקע בצער, אלא מתמלא בשמחה. נחזור למרדכי – מדוע בשעת סכנת ההשמדה של גזירת המן, הוא בחר לעסוק דווקא בהלכות קמיצה? 

על פי דברי ה'בית דוד' התמונה מתבהרת. דווקא בשעה קשה זו, מרדכי מסרב להיתקע בעבר, אלא הוא מפנה את מבטו לעתיד - לבית המקדש. הוא יודע שהצלחת המן היא זמנית ואילו קיום עם ישראל הוא נצחי. ולכן אמנם הוא פועל בזריזות לביטול הגזירה, אך הוא לא שוקע בצער העכשווי, אלא הוא מרים את מבטו לעתיד ומתמלא בשמחה על העתיד שבעיניו ממשי הרבה יותר מאשר הגזירות החולפות של המן.