"על ימין שהוא שמאל": האיזון בין חשיבה בקורתית לבין החיוב לשמוע בקול חכמים - מסכת הוריות ב, א
"על ימין שהוא שמאל": האיזון בין חשיבה בקורתית לבין החיוב לשמוע בקול חכמים - מסכת הוריות ב, א
מאת: נתן קוטלר
האם יש סתירה במקורות?
במשנה נאמר שמצד אחד אם הסנהדרין הורו בטעות ויחיד עשה על פיהם – פטור "מפני שתלה בב"ד". אך מצד שני, אם אחד הדיינים או תלמיד יודע שהסנהדרין טעו ובכל זאת עשה על פיהם חייב "מפני שלא תלה בב"ד". ממשנתנו משמע שאין לשמוע לדברי חכמים אם הוא סבור שהם טועים. עד כדי כך שאם הוא מקשיב להם, הוא מתחייב בקרבן.
וכן נאמר בברייתא בירושלמי "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? ת"ל (ללכת) 'יָמִין וּשְׂמֹאל' (דברים יז, יא) שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל" (הוריות א, א). משמע מהירושלמי שהאדם מחויב להפעיל שיקול דעת ולא להקשיב לחכמים אם הם טועים ואומרים "על ימין שהיא שמאל".
אולם הספרי דורש על המילים בפסוק "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (שם): "אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם" (פרשת שופטים קנד). לכאורה משמע מדברי הספרי שיש חובה לשמוע לדברי חכמים בכל מצב אפילו אם סבור שהם טועים.
כיצד ניתן ליישב סתירה זו?
אחריות אישית
הרמב"ן מיישב את הסתירה בהשגותיו לספר המצוות (שרש א' עמ' כו במהד' פרנקל) ואומר שאם חכם סבור שהסנהדרין טעו, הוא לא רשאי לשמוע אליהם ואין עליו את המצוה לשמוע לדברי חכמים. מכל מקום, אסור לו לשתוק, אלא הוא מחוייב לעלות לסנהדרין ולומר את טענותיו לפניהם והם ישאו יתנו בהן. אם הם יקבלו טענותיו – מוטב, אך אם הם דוחים אותן – הוא מחוייב לשמוע להם.
כפי שמצינו שכך נהג רבי יהושע כאשר רבן גמליאל ובית דינו ציוה אותו להתייצב אצלו במקלו ובמעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה, א).
ע"פ דברי הרמב"ן ניתן ליישב את הספרי עם משנתנו ועם הירושלמי:
כאשר נאמר בספרי "אפילו מראים [נראין] בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם" - מדובר לאחר שהחכם השמיע את טענותיו לפני הסנהדרין והוא מחוייב לשמוע להם אפילו שבעיניו הוא עדיין סבור שהם טועים. לכן הספרי מדגיש "אפילו נראין בעיניך על ימין שהוא שמאל".
אולם במשנתנו ובירושלמי מדובר לפני שהחכם השמיע את טענותיו לפני הסנהדרין. בשלב זה הוא עדיין לא מחוייב לשמוע לסנהדרין, כי טענותיו עדיין עומדות בעינם. היוצא מכל סוגיה זו – ההלכה מעוניינת ליצור איזון בין הפעלת שיקול דעת עצמאית לבין השמיעה לדברי חכמים. מצד אחד, האדם לא נדרש לצייתנות עיוורת, אך מצד שני הוא לא רשאי לפרוץ גדר.
ההלכה מעודדת חשיבה עצמאית שהרי ייתכן שהסנהדרין טעו. ולכן ההלכה דורשת מהחכם אחריות אישית - מצד אחד להפעיל חשיבה בקורתית ולא לשמוע להם אם סבור שהם טועים. יחד עם זאת, אותה אחריות אישית גם מחייבת התייצבות מול הסנהדרין במטרה להציג בפניהם עמדה שונה. לאחר ההכרעה הסופית של הסנהדרין בעניין, הוא מחוייב לשמוע להם כדברי הספרי "אפילו נראין בעיניך על ימין שהוא שמאל...שמע להם".
