בסוגייתנו מופיעה הברייתא המפורסמת של רבי פנחס בן יאיר "תורה מביאה לידי זהירות וכו'". המדרגה הגבוהה ביותר היא מידת החסידות שלמעלה ממנה היא רוח הקודש ותחיית המתים "וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: אז דברת בחזון לחסידיך".
אולם הגמרא אומרת שרבי יהושע בן לוי אומר: "ענוה גדולה מכולן, שנאמר: רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן".
התוספות שואלים והרי נאמר "אז דברת בחזון לחסידיך ולא כתיב לענויך" ולכן אולי חסידות גדולה מכולן?
התוספות מתרצים שבאמת ענוה היא המדרגה הגבוהה ביותר ולכן אם נאמר "אז דברת בחזון לחסידיך", אז כל שכן גם ענוה. אך אם כן, מדוע לא נאמר "רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר חסידים" ואז נאמר כל שכן ענוים?
התוספות אומרים שבבשורת הגאולה צריך דוקא את מידת הענוה ואי אפשר להסתפק בחסידות: "וי"ל התם חסידים כתיב וכ"ש ענוים אבל לענין בשורת הגאולה פשיטא תולה אותם בחשובי' וגדולים יותר".
כדברי המדרש "שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם" (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תצט).
מדוע כדי להבין את הגאולה צריך את מידת הענוה?
אי אפשר להתיימר לקבוע מראש כיצד הגאולה אמורה להגיע, כדברי הרמב"ם "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הל' מלכים יב, ב).
הגאולה מגיעה בתהליך מורכב עם המון סיבוכים, עליות וירידות שאי אפשר לצפות מראש.
דווקא כשמשתחררים מדפוסי המחשבה הרגילים ומתמלאים בענוה, אפשר לפנות מקום לאור הגאולה להפציע "שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב" (סנהדרין צז, א).
הרב צבי יהודה המחיש מסר זה בסיפור הנפלא שסיפר תלמידו – הרב יהושע בן-מאיר שליט"א יבדל"א.
הוא סיפר על התחושות הקשות שעלו במלחמת יום הכיפורים והמשברים האמוניים שנבעו מכך.
"בישיבת מרכז הרב חונכנו שהגאולה הולכת ומתקדמת, 'ילכו מחיל אל חיל', ואילו במלחמה זו הייתה תחושה של נסיגה. המכה הייתה נוראית, והכאב עז. חשתי באותם ימים קשים צורך עז בבירור אמוני עמוק על מקומה של מלחמה קשה זו במהלך הגאולה.
על אף השעה המאוחרת, אי שם בשעות המוקדמות של הבוקר, לא יכולתי לבוא לביתי בלי לסור דרך רבנו, הגרצי"ה קוק זצ"ל. סרתי לביתו ודפקתי מספר פעמים בדלת, עד שהוא התעורר. הוא הציץ מבעד לעינית בדלת [בעצם חור קטן בכיסוי לחלון הזכוכית בכניסה לביתו], ראה אותי, פתח במעט את הדלת, ואמר לי: 'תן לי את המסמך!'.
לא הבנתי. הייתי אחרי שבועות ללא מקלחת, בבגדי עבודה צבאיים מטונפים, והערכתי שהרב מחכה לאיזה מסמך כלשהו מהצבא, ואינו מזהה אותי במצבי. אמרתי לו, כשאני עומד בחוץ: 'הרב, אני יהושע בן-מאיר מהישיבה'. והוא אמר: 'כן, כן, תן לי את המסמך'. לא ידעתי על מה הרב מדבר.
בינתיים הרב פתח את הדלת לרווחה, הושיט לי יד והכניס אותי לחדרו, התיישב והושיב אותי לימינו ואמר 'תראה לי את הנייר'. אמרתי שוב 'הרב אני יהושע בן-מאיר מהישיבה'. והרב בשלו – 'כן, המסמך, המסמך, תראה לי את המסמך'.
לא הבנתי על מה הרב מדבר, ועדיין חשבתי שהוא לא מזהה אותי, אמרתי 'הרב, על איזה מסמך הרב מדבר'? הרב אמר: 'אתה, הרי יש לך הסכם עם הקב"ה איך תבוא הגאולה, ולדעתך הוא שינה ממה שכתוב בהסכם. אז תראה לי את ההסכם, נראה מה כתוב בו, ונחליט'.
שמעתי את דברי הרב, ובפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה פרצתי בבכי, בכי ששיחרר בי כאב ומתח שהצטברו בתוכי מהמאורעות הנוראיים בהם נכחתי. למרות השעה המאוחרת, למרות שהערתי את הרב משנתו, הוא הציץ דרך העינית, ותוך שניות, עד שפתח את הדלת למחצה, כבר איבחן את הבעיה שלי, ומיד החל להזרים לי לתוך הווריד את הפתרון והתרופה...
הרב ישב איתי במשך שעה ארוכה, אולי שעתיים. הוציא ספרים, ואמר לי 'שמא לא קראת, ואם קראת שמא לא שנית, ואם שנית שמא שכחת? לא כך למדנו בבית מדרשנו'.
הספר הראשון שהרב הוציא היה פירוש רבינו בחיי על התורה, בסוף פרשת שמות על דברי משה 'למה הרעות לעם הזה'...רבינו בחיי מציין שגם בגאולה העתידה יהיו קשיים רבים. לאחר מכן למדנו דברים במהר"ל, בכוזרי, במדרש ועוד. לאחר שיחה ארוכה חשתי שאני יוצא מחוזק, חמוש בכוחות להמשך הדרך"
(הרב סא"ל במיל' יהושע בן-מאיר, 'זיכרונות ובירורי הלכה סביב מלחמת יום הכיפורים', בתוך: המעין גיליון 247 תשרי תשפ"ד [סד, א] עמ' 155-154).
